[בלי שום סיבה]

../images/Emo204.gif

מחשבות עלייך אינן נותנות לי מנוחה. אפשר היה לחשוב שאחרי הזמן שעבר את תשכחי בתהום הזכרונות שנפלו ממני. "יש חומות שאין צורך לטפס עליהן בכדי לעבור אותן, אלא לשבור, לבנה אחר לבנה, עד שתיצרי פתח משלך בכדי לעבור הלאה" החומה הזאת גדולה עליי, גדולה מדי, כמעט כמו שהרגשתי איתך. הנוכחות שלך בחיים שלי תפסה כל מקום פנוי. כאילו פתאום זאת היית רק את החשובה. מפלסת את דרכך לתואר- הבלתי נשכחת. שלום ידע על מה הוא שר כשהסביר את זה בככה וזה פשוט ככה, את משתלבת טוב בנוף הבלתי נשכח שלך. מרגיש שנוח לך שם. את לא עושה סימנים של עזיבה. משתקעת לך שם, חורטת את מקומך. "ברגע שתרצי, אבל באמת באמת תרצי, זה יזרום לך כמו הנחלים לאחר עונת חורף גשומה" בינתיים, חורף אין לנו, גשמים זה רק טפטוף, הנחלים הפסיקו לזרום, והכנרת רק יורדת מעונה לעונה. אין לזה שום קשר לרצון. אולי מוכנות. הגבול הוא דק אך אפרורי בין לרצות אותך ללהיות מוכנה איתך. הימים ארוכים מדי אך הם מלאים בעשייה. השמש באה לטובתי, כשהיא שוקעת אני מחכה לשקוע יחד איתה, עוצמת את עיני חזק ומתפללת שגם אני, כמוה, אשקע בים, בתוך כחול אינסופי. כחול ממכר. זה לא קורה. כשהיא מפלסת את דרכה לעבר הצד השני של העולם, משהו בי מתעורר. רצונות שקטים חוזרים לעמוד על מקומם. טובעים את רצינותם והכרחם להמשך לחיי. וכך זה נמשך במהלך שעות החושך. מלחמה על מיטה ריקה. עד שמגיעה השעה שגם החושך לא יכול עליי, או שזאת אני שלא יכולה עליו. עושה לי טוב המחשבה שכשהיא הולכת מהחצי של העולם שלי, היא טובעת את מקומה בחצי אחר, מין איזון עולמות. שמירה על כללי היקום. שחלים גם עליי. בעיקר כשאת אינך. אני לא טובה בחוקים. עוד סיבה כדי שתחזרי. את בלתי נשכחת. את לא יודעת את זה מספיק.