../images/Emo204.gif

לא אחכה לך יותר בין כותלי חדרי. לא אנסה להבין את מה שהחסרת מעיניי. לא אחבר מילים לנקודות שיציירו לי תמונה צבועה בשחור. גם לא אחפש יותר מבין אלפי פרצופים. חשבתי אחרת, קיוויתי אותך, בעיקר. חייתי את חיי כפי שידעתי ואיך שידעתי אותך. ואיך שהיית. וחיבקת. ונשמת. איך שעמדת רחוקה ומרוחקת. בעיניים בורקות מעונג חיכית לי. עטופת רגשות, רצופת מכשולים. כל כך את. כך היית. לא אספר יותר, גם לא לעצמי, איך ידעתי אותך, את גופך. איך ציירתי את פנייך בחשכה מוחלטת. לא אזכר יותר בכדי לא להכאיב. לא אכאיב לעצמי איך שהכאבתי לך, לא אדע יותר סיבות ללכתך. לא אמצא אותך, גם לא אחפש. לא אוכל להיפרד בכמה ימים. לאחסן מחשבות לקוביות קטנות. להמיס אותן בזמנים חדשים. לחלק את חיי, בין מה שהייתי איתך לבין מה שאני. לא אביט בך שוב כבעבר. גופי ייאטם לנוכחותך, אסתיר כל זכר ללילות בהם חיית את ליבי כפי שליבי חי אותך. כבי את האור עבורי, רגע לפני שאת הולכת.
 

cnaanit

New member
אומנם לראשונה כותבת אבל מבקרת כאן לעיטים

קוראת ושומעת את רגשותיי מתורגמות למילים איך לא פוסחים עלינו הפרטים היצע כזה גדול של נשים חווה עם דיוק את אותם החושים עם אותן הפרידות, אותן שאלות, אותה ידיעה של גוף, צבע ותחושה אותן עיניים מלוחלחות גם אתן בתחושה שנשים עם נשים מנהלות מלחמה עם הרציונאל והרגש?
 
למעלה