../images/Emo20.gif
ועוד אחד
סיפורה של כף יד אני כף ידה של ילדה קטנה שנקלעה לעולם של גדולים. הגענו הנה בטעות, מכורח המציאות. ימים כלילות צעדנו בדרכים, מתרוצצות לכל עבר, מחפשות יד לאחוז בה שוב, שתוביל אותנו בבטחה למקום שקט בו נוכל לגדול בשלווה. יד שתכסה עלינו מן הקור ותגונן עלינו מידיים אחרות, רעות. שתחנך אותנו להיות אדם נפלא, שתמחה את דמעותינו. יד שתאהב באמת. היד הראשונה שאחזתי בה אבדה לי בין החיים למתים. היד המושלמת. היא חיבקה וליטפה ושרה שירים. היא הצחיקה ואהבה וסיפרה סיפורים. היא היתה עבורי הכל, בדיעבד. אך עוד כשהיתה לצדי יכולתי לחוש כיצד אט אט אצבעותיה נשמטות מבין אצבעותיי. בחלוף הימים, אחיזתה הפכה רפה יותר ויותר ומנגד, עמדתי אני, מנסה ככל יכולתי לעצור את הנפילה. בכל כוחי אחזתי באצבעותיה הדקות, מנסה לשמור אותה איתי, שלא תלך, שלא תעזוב אותי כאן לבדי. אולי משכתי יותר מדי, אולי הכאבתי. אולי הכאב נמשך זמן כה רב עד שהיד לא יכלה עוד לשאת בכאב, נמשכה ממני בבת אחת ונעלמה. היד השניה בה אחזתי היתה עצומה בגודלה. אצבעותיי הקטנות כמעט ונעלמו בעת שאחזה בי, ממהרת לעיסוקיה, רוב הזמן סגורה לכדי אגרוף חסר סבלנות. לא אהבתי את היד הזאת, היא מעולם לא טרחה להפתח אליי. מעולם לא ראתה את האמת ששכנה בתוכי. היא ביישה אותי פעמים רבות. השפילה וגערה והיתה עסוקה בעיקר בעצמה. אולם, יאמר לזכותה שהיד הזו האכילה אותי, ללא ספק. סייעה לי כפי יכולתה ורצונה, דאגה שיהיו כפפות חמות שאוכל ללבוש. ואני ידעתי שכל זה לא חשוב. תמיד התפללתי שיבוא היום בו האגרוף יפתח ואצבעותיי ימצאו בה סוף סוף את החום והשקט שכמהו לו כל כך מאז ומתמיד. אבל זה מעולם לא קרה. היד השלישית באה מרחוק רחוק, במיוחד למעני. היא אהבה אותי מאוד, בדרכה המיוחדת. היא לא ליטפה, לא חיבקה. אבל חינכה ולימדה. היד הזו היתה בעלת ניסיון חיים עשיר וחוכמה אינסופית. היא ידעה לבשל מצוין והיו לה סיפורים נפלאים שעסקו במדע וגיאוגרפיה, במולדת וחגים ובעוד המון המון נושאים שונים. אך יחד עם זאת, הם היו מלאי כאב כיוון שלרוב היו שלובים בהם סיפורים על פחד, עוני, חולי ומוות. ממנה למדתי רגישות ואומץ מהם. הבנתי שיש מקרים שצריך לקחת צעד אחד או שניים אחורה, לשמור מרחק ולא להסס לצאת לקרב כשצריך. גם היד היקרה הזו נטשה אותי בחלוף הזמן, כיוון שהיו לה עוד כפות ידיים קטנות אחרות לאחוז בהן. עברו שנים והמשכתי לתור אחר אותה כף יד נכספת, אותה אחת ויחידה שתהיה אך ורק שלי. כל הידיים סביבי חלפו במהירות למולי, חלקן מתמהמהות, עוצרות רגע ללטף או לטפוח על השכם ומיד ממשיכות בדרכן. חלקן אפילו לא הרגישו בקיומי. חלקן העדיפו להתעלם ממנו. כל יד אשר הושטה גררה אותי אחריה, נשרכת כמו רצועה המחוברת לכלבלב שכל מבוקשו היה מקום חמים לישון בו ויד מלטפת. עם הזמן למדתי להשמר. אצבעותיי לא לפתו עוד אצבעות אחרות בחוזקה, להיפך. לקח זמן רב עד שהעזתי לקרב אצבעות רועדות לאצבעות אחרות. וגם אז, תמיד מוודאה שאני לא לוחצת חזק מדי, מרפה את אחיזתי, מאפשרת להן להשמט בשניה שיחשקו בכך. ולעתים, הייתי אני זו שעוזבת. לאחר שהייתי ממצה במהירות האפשרית את המגע, את החום, הייתי בורחת ומתרחקת, שלא יגלו. אותי אף אחד לא עוזב יותר. אני נוטשת ראשונה. היום אני עדיין מבוהלת מכל כף יד שנעה לעברי, מתבוננת בחשד לראות מה היא מסתירה באמתחתה. אך שלא כמו קודם לכן, אני כבר לא מחפשת את היד ההיא, הראשונה. לא אמצא כמותה לעולם. יום יבוא ונתאחד, שתינו. אני יודעת. עכשיו אני מחפשת כף יד אחרת לאחוז בה, שהילדה שלי תוכל לפסוע לצידה ולהיות בטוחה שהיא בחרה את הבחירה הנכונה - שזו כף היד שלצידה היא רוצה לחיות ולגדול, בקצב שלה. שאלו האצבעות שהיא רוצה שילטפו אותה, שהיא רוצה ללטף, מהרגע בו תמצא אותן ואילך.
ועוד אחד