- פותח הנושא לונה..
- פורסם בתאריך
../images/Emo20.gif
סיפורה של כף יד אני כף ידה של ילדה קטנה שנקלעה לעולם של גדולים. הגענו הנה בטעות, מכורח המציאות. ימים כלילות צעדנו בדרכים, מתרוצצות לכל עבר, מחפשות יד לאחוז בה שוב, שתוביל אותנו בבטחה למקום שקט בו נוכל לגדול בשלווה. יד שתכסה עלינו מן הקור ותגונן עלינו מידיים אחרות, רעות. שתחנך אותנו להיות אדם נפלא, שתמחה את דמעותינו. יד שתאהב באמת. היד הראשונה שאחזתי בה אבדה לי בין החיים למתים. היד המושלמת. היא חיבקה וליטפה ושרה שירים. היא הצחיקה ואהבה וסיפרה סיפורים. היא היתה עבורי הכל, בדיעבד. אך עוד כשהיתה לצדי יכולתי לחוש כיצד אט אט אצבעותיה נשמטות מבין אצבעותיי. בחלוף הימים, אחיזתה הפכה רפה יותר ויותר ומנגד, עמדתי אני, מנסה ככל יכולתי לעצור את הנפילה. בכל כוחי אחזתי באצבעותיה הדקות, מנסה לשמור אותה איתי, שלא תלך, שלא תעזוב אותי כאן לבדי. אולי משכתי יותר מדי, אולי הכאבתי. אולי הכאב נמשך זמן כה רב עד שהיד לא יכלה עוד לשאת בכאב, נמשכה ממני בבת אחת ונעלמה. היד השניה בה אחזתי היתה עצומה בגודלה. אצבעותיי הקטנות כמעט ונעלמו בעת שאחזה בי, ממהרת לעיסוקיה, רוב הזמן סגורה לכדי אגרוף חסר סבלנות. לא אהבתי את היד הזאת, היא מעולם לא טרחה להפתח אליי. מעולם לא ראתה את האמת ששכנה בתוכי. היא ביישה אותי פעמים רבות. השפילה וגערה והיתה עסוקה בעיקר בעצמה. אולם, יאמר לזכותה שהיד הזו האכילה אותי, ללא ספק. סייעה לי כפי יכולתה ורצונה, דאגה שיהיו כפפות חמות שאוכל ללבוש. ואני ידעתי שכל זה לא חשוב. תמיד התפללתי שיבוא היום בו האגרוף יפתח ואצבעותיי ימצאו בה סוף סוף את החום והשקט שכמהו לו כל כך מאז ומתמיד. אבל זה מעולם לא קרה. היד השלישית באה מרחוק רחוק, במיוחד למעני. היא אהבה אותי מאוד, בדרכה המיוחדת. היא לא ליטפה, לא חיבקה. אבל חינכה ולימדה. היד הזו היתה בעלת ניסיון חיים שעיר וחוכמה אינסופית. היא ידעה לבשל מצוין והיו לה סיפורים נפלאים שעסקו במדע וגיאוגרפיה, במולדת וחגים ובעוד המון המון נושאים שונים. אך יחד עם זאת, הם היו מלאי כאב כיוון שלרוב היו שלובים בהם סיפורים על פחד, עוני, חולי ומוות. ממנה למדתי רגישות ואומץ מהם. הבנתי שיש מקרים שצריך לקחת צעד אחד או שניים אחורה, לשמור מרחק ולא להסס לצאת לקרב כשצריך. גם היד היקרה הזו נטשה אותי בחלוף הזמן, כיוון שהיו לה עוד כפות ידיים קטנות אחרות לאחוז בהן. עברו שנים והמשכתי לתור אחר אותה כף יד נכספת, אותה אחת ויחידה שתהיה אך ורק שלי. כל הידיים סביבי חלפו במהירות למולי, חלקן מתמהמהות, עוצרות רגע ללטף או לטפוח על השכם ומיד ממשיכות בדרכן. חלקן אפילו לא הרגישו בקיומי. חלקן העדיפו להתעלם ממנו. כל יד אשר הושטה גררה אותי אחריה, נשרכת כמו רצועה המחוברת לכלבלב שכל מבוקשו היה מקום חמים לישון בו ויד מלטפת. עם הזמן למדתי להשמר. אצבעותיי לא לפתו עוד אצבעות אחרות בחוזקה, להיפך. לקח זמן רב עד שהעזתי לקרב אצבעות רועדות לאצבעות אחרות. וגם אז, תמיד מוודאה שאני לא לוחצת חזק מדי, מרפה את אחיזתי, מאפשרת להן להשמט בשניה שיחשקו בכך. ולעתים, הייתי אני זו שעוזבת. לאחר שהייתי ממצה במהירות האפשרית את המגע, את החום, הייתי בורחת ומתרחקת, שלא יגלו. אותי אף אחד לא עוזב יותר. אני נוטשת ראשונה. היום אני עדיין מבוהלת מכל כף יד שנעה לעברי, מתבוננת בחשד לראות מה היא מסתירה באמתחתה. אך שלא כמו קודם לכן, אני כבר לא מחפשת את היד ההיא, הראשונה. לא אמצא כמותה לעולם. יום יבוא ונתאחד, שתינו. אני יודעת. עכשיו אני מחפשת כף יד אחרת לאחוז בה, שהילדה שלי תוכל לפסוע לצידה ולהיות בטוחה שהיא בחרה את הבחירה הנכונה - שזו כף היד שלצידה היא רוצה לחיות ולגדול, בקצב שלה. שאלו האצבעות שהיא רוצה שילטפו אותה, שאותן היא רוצה ללטף, מהרגע בו תמצא אותן ואילך.
סיפורה של כף יד אני כף ידה של ילדה קטנה שנקלעה לעולם של גדולים. הגענו הנה בטעות, מכורח המציאות. ימים כלילות צעדנו בדרכים, מתרוצצות לכל עבר, מחפשות יד לאחוז בה שוב, שתוביל אותנו בבטחה למקום שקט בו נוכל לגדול בשלווה. יד שתכסה עלינו מן הקור ותגונן עלינו מידיים אחרות, רעות. שתחנך אותנו להיות אדם נפלא, שתמחה את דמעותינו. יד שתאהב באמת. היד הראשונה שאחזתי בה אבדה לי בין החיים למתים. היד המושלמת. היא חיבקה וליטפה ושרה שירים. היא הצחיקה ואהבה וסיפרה סיפורים. היא היתה עבורי הכל, בדיעבד. אך עוד כשהיתה לצדי יכולתי לחוש כיצד אט אט אצבעותיה נשמטות מבין אצבעותיי. בחלוף הימים, אחיזתה הפכה רפה יותר ויותר ומנגד, עמדתי אני, מנסה ככל יכולתי לעצור את הנפילה. בכל כוחי אחזתי באצבעותיה הדקות, מנסה לשמור אותה איתי, שלא תלך, שלא תעזוב אותי כאן לבדי. אולי משכתי יותר מדי, אולי הכאבתי. אולי הכאב נמשך זמן כה רב עד שהיד לא יכלה עוד לשאת בכאב, נמשכה ממני בבת אחת ונעלמה. היד השניה בה אחזתי היתה עצומה בגודלה. אצבעותיי הקטנות כמעט ונעלמו בעת שאחזה בי, ממהרת לעיסוקיה, רוב הזמן סגורה לכדי אגרוף חסר סבלנות. לא אהבתי את היד הזאת, היא מעולם לא טרחה להפתח אליי. מעולם לא ראתה את האמת ששכנה בתוכי. היא ביישה אותי פעמים רבות. השפילה וגערה והיתה עסוקה בעיקר בעצמה. אולם, יאמר לזכותה שהיד הזו האכילה אותי, ללא ספק. סייעה לי כפי יכולתה ורצונה, דאגה שיהיו כפפות חמות שאוכל ללבוש. ואני ידעתי שכל זה לא חשוב. תמיד התפללתי שיבוא היום בו האגרוף יפתח ואצבעותיי ימצאו בה סוף סוף את החום והשקט שכמהו לו כל כך מאז ומתמיד. אבל זה מעולם לא קרה. היד השלישית באה מרחוק רחוק, במיוחד למעני. היא אהבה אותי מאוד, בדרכה המיוחדת. היא לא ליטפה, לא חיבקה. אבל חינכה ולימדה. היד הזו היתה בעלת ניסיון חיים שעיר וחוכמה אינסופית. היא ידעה לבשל מצוין והיו לה סיפורים נפלאים שעסקו במדע וגיאוגרפיה, במולדת וחגים ובעוד המון המון נושאים שונים. אך יחד עם זאת, הם היו מלאי כאב כיוון שלרוב היו שלובים בהם סיפורים על פחד, עוני, חולי ומוות. ממנה למדתי רגישות ואומץ מהם. הבנתי שיש מקרים שצריך לקחת צעד אחד או שניים אחורה, לשמור מרחק ולא להסס לצאת לקרב כשצריך. גם היד היקרה הזו נטשה אותי בחלוף הזמן, כיוון שהיו לה עוד כפות ידיים קטנות אחרות לאחוז בהן. עברו שנים והמשכתי לתור אחר אותה כף יד נכספת, אותה אחת ויחידה שתהיה אך ורק שלי. כל הידיים סביבי חלפו במהירות למולי, חלקן מתמהמהות, עוצרות רגע ללטף או לטפוח על השכם ומיד ממשיכות בדרכן. חלקן אפילו לא הרגישו בקיומי. חלקן העדיפו להתעלם ממנו. כל יד אשר הושטה גררה אותי אחריה, נשרכת כמו רצועה המחוברת לכלבלב שכל מבוקשו היה מקום חמים לישון בו ויד מלטפת. עם הזמן למדתי להשמר. אצבעותיי לא לפתו עוד אצבעות אחרות בחוזקה, להיפך. לקח זמן רב עד שהעזתי לקרב אצבעות רועדות לאצבעות אחרות. וגם אז, תמיד מוודאה שאני לא לוחצת חזק מדי, מרפה את אחיזתי, מאפשרת להן להשמט בשניה שיחשקו בכך. ולעתים, הייתי אני זו שעוזבת. לאחר שהייתי ממצה במהירות האפשרית את המגע, את החום, הייתי בורחת ומתרחקת, שלא יגלו. אותי אף אחד לא עוזב יותר. אני נוטשת ראשונה. היום אני עדיין מבוהלת מכל כף יד שנעה לעברי, מתבוננת בחשד לראות מה היא מסתירה באמתחתה. אך שלא כמו קודם לכן, אני כבר לא מחפשת את היד ההיא, הראשונה. לא אמצא כמותה לעולם. יום יבוא ונתאחד, שתינו. אני יודעת. עכשיו אני מחפשת כף יד אחרת לאחוז בה, שהילדה שלי תוכל לפסוע לצידה ולהיות בטוחה שהיא בחרה את הבחירה הנכונה - שזו כף היד שלצידה היא רוצה לחיות ולגדול, בקצב שלה. שאלו האצבעות שהיא רוצה שילטפו אותה, שאותן היא רוצה ללטף, מהרגע בו תמצא אותן ואילך.
WOW !!!!!!!!!
איזה כתיבה יפה. בת כמה את? אני מאחלת לך שתמצאי במהרה כף יד שתרגישי בה שלווה ובטוחה, שתיפסעו זה לצד זו בקצב החיים ותעברו ביחד מכשולים שתעזור לך לקום ותנגב את הדמעות שכף היד תסיט קצוות שער שעפות לפניים מרוח הים בעדינות ואהבה. יד כזאת שתיתן לך גם מרחב עד מרחק נגיעה שלא תיבהל כשאת נוטשת מחשש. אמן
איזה כתיבה יפה. בת כמה את? אני מאחלת לך שתמצאי במהרה כף יד שתרגישי בה שלווה ובטוחה, שתיפסעו זה לצד זו בקצב החיים ותעברו ביחד מכשולים שתעזור לך לקום ותנגב את הדמעות שכף היד תסיט קצוות שער שעפות לפניים מרוח הים בעדינות ואהבה. יד כזאת שתיתן לך גם מרחב עד מרחק נגיעה שלא תיבהל כשאת נוטשת מחשש. אמן
חייכנית ואופטימית
New member
מתוקונת, הכתיבה שלך ממש מרגשת
ונוגעת ללב. אני חושבת שהצלחת לתאר בצורה כ"כ יפה את מה שכולנו חווינו בחיינו לאחר פטירת אימנו, הרצון למלא את החלל הזה שנשאר, למצוא תחליפים, לשחזר את התחושה הזו רק בכדי להגיע בסופו של דבר למסקנה, שאין כמו אמא...
ונוגעת ללב. אני חושבת שהצלחת לתאר בצורה כ"כ יפה את מה שכולנו חווינו בחיינו לאחר פטירת אימנו, הרצון למלא את החלל הזה שנשאר, למצוא תחליפים, לשחזר את התחושה הזו רק בכדי להגיע בסופו של דבר למסקנה, שאין כמו אמא...
שמש ניצחית
New member
../images/Emo24.gif
אהבתי...מאוד שווה מעיכה גדולה.
אהבתי...מאוד שווה מעיכה גדולה.
לונה יקירתי....
אוףףףף כתבתי לך תגובה כל כך יפה ומושקעת והכל נמחק.... אנסה שוב לשחזר..... הכתיבה שלך כל כך יפה, כל כך נכון התיאור הזה, זה משהו שלא הייתי חושבת עליו, מאוד התחברתי, ועכשיו קל לי לראות את פנייך תוך כדי קריאה, זה מאוד מתחבר לי למראה שלך... אהבתי מאוד את הסוף, את התובנות, עוד יותר אהבתי את האופטימיות שלך. מאחלת לך הצלחה בדרכך. אוהבת אפרתושששששש נ.ב. זה לא דומה למה שכתבתי קודם אבל גם זה מכל הלב את מדהימה ומוכשרת...ורגישה...
אוףףףף כתבתי לך תגובה כל כך יפה ומושקעת והכל נמחק.... אנסה שוב לשחזר..... הכתיבה שלך כל כך יפה, כל כך נכון התיאור הזה, זה משהו שלא הייתי חושבת עליו, מאוד התחברתי, ועכשיו קל לי לראות את פנייך תוך כדי קריאה, זה מאוד מתחבר לי למראה שלך... אהבתי מאוד את הסוף, את התובנות, עוד יותר אהבתי את האופטימיות שלך. מאחלת לך הצלחה בדרכך. אוהבת אפרתושששששש נ.ב. זה לא דומה למה שכתבתי קודם אבל גם זה מכל הלב את מדהימה ומוכשרת...ורגישה...
כנפיים לבנות
New member
וואו
אין עליך
פשוט מקסים.. אוהבתותך
אין עליך
איחוד האחת
New member
../images/Emo23.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.