היו שמונה שנים שקטות
ההתקפים החלו בגיל חצי שנה-היתה אשלייה של פרכוסי חום-בגיל 9 חודשים התקף שני והשלישי-בידיים של הרופא-ולראות רופא בבהלה וחוסר אונים-זה מתיש,התחלנו טיפול תרופתי-דפלפט -אצל ד"ר המילי ז"ל-שהיה אחד ויחיד-עם ידע יוצא מהכלל.במשך השנים ארבעת נסיונות הגמילה כשלו והסתיימו בהתקף תחת חום-בכיתהד\ קבל התקף בהפסקה-ולא היה ברור הטריגר-אבל התקף בלי חום-ואז התנפצה האשלייה-שוב טיפול תרופתי שהחזיק שמונה שנים של תקווה,בבקור ברמ"בם ב:24.2.04 הציג הרופא את עומר בפני צוות רופאים והתפאר:"זו היא ההצלחה שלי!!עומר יהיה מפורסם!!כתבתי עליו מאמר!!שמונה שנים ללא התקפים עם הטיפול המוצלח שלי!!ומנהל אורח חיים רגיל לחלוטין" היתה שם אווירה של נצחון ,של חגיגה,הלכנו לשמוח במסעדה,,,למחורת:25.2.04 קבלתי צלצול לנייד, רצתי להרים ולא הספקתי,מייד היה טלפון בבית הרמתי -ושמעתי קול מבוהל:"יש לך בן חולה אפילפסיה?,,,בואי מהר!!הוא שוכב על המדרכה ברחוב!!",,, הייתי בהסטריה-איך יתכן יום קודם הרופא שמח אותנו-שמונה שנים ללא התקפים?מה זה?הייתי בבלבול,הלם,הסטריה,והמראה שהוא שרוע ברחוב,,,בינתיים הגיע אמבולנס,,דהרנו מבוהים,מפוחדים לרמ"בםוהזעקנו את הרופא ש"חגג"אתנו אתמול-הוא מלמל:"לא הייתי צריך לשחק בגורל!"-גם הוא היה מבואס,,,והעלה לו את המינון מ500 מ"ג דפלפט לאלף-וכאן התחיו בעיות-עומר הפך למסורמט-עייף מאוד-ישנוני-וכל זה בגיל17 כשהוא רוצה לבלוע את העולם ולא יכול!!החלפנו רופא ,עומר הגיע לכיתה י"ב-בגרויות,התרופה הוחלפה ללמיקטל 400 מ"ג-פעמיים התקפים קשים-ולפני בגרויות-ממש סיוט אמיתי-התרופה הוחלפה ל:טופמקס-אני מקווה לטוב-היה מאוד מאוד קשה-שני התקפים בתוך מועדון התאטרון בתל-אביב-ממש דכאון,,,,אני מנסה לשאוב כוחות מהימים-שנים שקטות שהיו-רק עכשיו אני מבינה שזו מחלה כרונית -כאמא אני ממש סובלת-שואבת כוחות מעומר-שהוא מקסים ואומר לי בהומור:היה "מעלף"בת"א,או"אמא יש לי לימוזינה פרטית-האמבולנס",,,"החברים אמרו שאני"רוקד"יפה.."אני מנסה להתחבר,מנסה להמשיך, לקוות,להאמין,,אבל גם נשברת וממררת בבכי-מתאבלת על בריאותו,,,זה קשה לי לראות גבר יפה תואר ,שני מטר גובה,נופל ומתעוות,,,
