../images/Emo20.gifהנה שוב
פסח. מצרפת כאן מה שכתבתי לאבא ז"ל. כל שנה אני כותבת לו בפסח. "רק אתמול דרכי היתה ברורה לי, כן לכאורה, משלתי בחיי מישהו צחק עלי מישהו אולי משתעשע על חשבוני מישהו צחק עלי ושלח אותך אלי איך זה הפכת על פיו את עולמי". "והגדת לבנך"... ומה הגיד לי אבי? ביום האחרון שלו איתנו בעולם הזה, חלקנו יחד פסטליקו קטן. (אלה קציצות נהדרות, שלא אכלתי כבר שנים ~ מרטיבים כמה מצות עם קמח מצה ויוצרים בצק, אותו ממלאים בבשר בקר טחון שטוגן עם בצל ותבלינים, ואת כל הקציצה הזאת, מטגנים בשמן עמוק)~ שאלתי את אמא איך מכינים? היא ענתה בכעס: "אני לא זוכרת", ובכל זאת תיארה את כל השלבים במדוייק. "אני לא יכול לאכול את הכול, קחי ממני חצי", כך אמר, תוך שמעביר אליי חלק שגדול בחצי בהחלט. כמה שמחתי לאכול איתך, אבא, וללטף את פניך החכמות. מה הגיד לי אבי? הכול. האהבה, אורך הרוח והשמחה. חדוות הקריאה, הסקרנות, הבינה והנתינה. ~ את הגעגוע. לפעמים אני לא זוכרת הכול. עוד מעט אתה תבוא לבקר, ואני אחייך. במה תבחר השנה? פרפר שפורח ממגבת מקופלת? שיר באוטובוס רחוק? זה לא משנה, כי אני יודעת שתבוא. אני לא בוכה, אבל בכל זאת דומעת. אולי אפשר לדלג שנה אחת על הגיבוש המשפחתי הזה, שרק מגביר את החסר? שרק מזכיר לי, כמה אני רוצה כבר בית שיהיה שלי, בית שלא תשב בו מול החלון הגדול שאולי יהיה בו, ותסתכל "איך כל הילדים הולכים לבית הספר, והם קטנים, ותמימים ויפים". "רק אתמול החופש כה קסם לי, כן לכאורה, הכרתי את עצמי לא יודעת את נפשי זוהר אנושי, בא הציפני עד היסודות לא יודעת את נפשי כי ליבי כבר לא חופשי ככה נשביתי למה לא להודות". אהבתי לנגן לך, אבא, על האורגן הישן (אתה יודע, הדו הגבוה באוקטבה האחרונה כבר לא משמיע יותר צליל). פתאום אני מבינה שגם מוסיקאי היית, ואני לא הבחנתי בכלל, כשידעת להצביע על הטעויות הקטנות. רק לך הייתה הסבלנות לכל החזרות והזיופים. "רק אתמול מתי, מתי היה זה, כן את הזמן בקושי אזהה אם אתה הוא גורלי אם אתה שלי למה רק חלק קח את כולי אם אתה הוא גורלי אם צילך שואף צילי אל תקח רק חלק קח כבר את כולי". יום אחד הוחלט על ידי המורה לאורגן, שהיא מארגנת "קונצרט" שבו ילדיה מהחוג יוכיחו את כשרונם הקטנטן. ימים רבים התאמנתי מולך, על שירה הקסום של גלי עטרי, בקצה בוסה נובה הזוי, ואתה היית מאושר. ל"קונצרט" לא יכלת להגיע, היה לך קשה כבר אז, להרבות בהליכה מאומצת, במקומות שעלולים להיות מעושנים. צילמנו כל רגע, שתראה. לבשתי חצאית עם מלמלות ורודות, ונעלי "סירה" לבנות שקנינו לחתונה של הדס מאילת. המורה לאורגן ובעלה, הגיעו לבקר בשבעה. בטח ראית. לא חזרתי אליה יותר מאז. אחר כך גדלתי, צבא, תואר וכל המסלול הרגיל וגם הלא רגיל. היו בי אהבות שלא הכרת. אפילו לא את הראשונה. פעם הלכנו יחד אליך, רק פעם אחת ויחידה. הוא רצה להביא פרחים, ואני אמרתי שלא. אני חושבת שהעציבה אותי המחשבה הזו, שאהבתי הראשונה הולכת לפגוש את אבא שלי, שהוא בכלל מת, ופרחים נראו לי מחווה מביכה או מיותרת בעצם. כאמור, הוא בא איתי אליך, אהבתי הראשונה ההיא. הבט איזו סיטואציה מרגשת. שנינו עומדים שם, בעוד ערוגות של חסות מקיפות אותנו, מסביבנו שקט. אוחזים יד ביד. מנגבת את דמעותיו, ובולעת את שלי. רוצה להישאר עוד קצת, אך מבקשת שנלך לפתע. הרכב המצ`וקמק שלו חונה בשער ליד הברזיות האלה שעושות רעש של לוויות, ואנשים רבים נכנסים עם פרחים, אנחנו חולפים על פניהם בדרך החוצה, מהנהנים אליהם הנהון של שלומשלום, והם אומרים "חג שמח". אותי זה מצחיק: "חג שמח". חשבנו שנהיה יחד לעולמי עולמים, אני והוא. תמימות של התחלות. בכל שנה בפסח, הוא זכר להתקשר, גם אחרי שהוצאתי אותו מחיי לתמיד, הוא לא ויתר על הזיכרון שלך, אבא. "את עצובה"?, "את בסדר"? "הוריי מוסרים ד"ש". זה יפה, נכון? רוצה תמיד להביא לך פרחים, ובסוף לא מביאה, אפילו לא שושן צחור. זה כבר לא קשור למבוכה, אני מניחה. גם חשבתי שאם אעבור לפסנתר, תבוא לבקר קצת יותר. ובמקום זה יורד תמיד גשם כל כך חזק, ואני בכלל לא אוהבת גשם. אני אשחזר את המתכון הזה, אבא, ואשמור לך את החצי הגדול של הפסטליקו. רק תבוא. "אם אתה הוא גורלי אם אתה שלי למה רק חלק קח כבר את כולי".
פסח. מצרפת כאן מה שכתבתי לאבא ז"ל. כל שנה אני כותבת לו בפסח. "רק אתמול דרכי היתה ברורה לי, כן לכאורה, משלתי בחיי מישהו צחק עלי מישהו אולי משתעשע על חשבוני מישהו צחק עלי ושלח אותך אלי איך זה הפכת על פיו את עולמי". "והגדת לבנך"... ומה הגיד לי אבי? ביום האחרון שלו איתנו בעולם הזה, חלקנו יחד פסטליקו קטן. (אלה קציצות נהדרות, שלא אכלתי כבר שנים ~ מרטיבים כמה מצות עם קמח מצה ויוצרים בצק, אותו ממלאים בבשר בקר טחון שטוגן עם בצל ותבלינים, ואת כל הקציצה הזאת, מטגנים בשמן עמוק)~ שאלתי את אמא איך מכינים? היא ענתה בכעס: "אני לא זוכרת", ובכל זאת תיארה את כל השלבים במדוייק. "אני לא יכול לאכול את הכול, קחי ממני חצי", כך אמר, תוך שמעביר אליי חלק שגדול בחצי בהחלט. כמה שמחתי לאכול איתך, אבא, וללטף את פניך החכמות. מה הגיד לי אבי? הכול. האהבה, אורך הרוח והשמחה. חדוות הקריאה, הסקרנות, הבינה והנתינה. ~ את הגעגוע. לפעמים אני לא זוכרת הכול. עוד מעט אתה תבוא לבקר, ואני אחייך. במה תבחר השנה? פרפר שפורח ממגבת מקופלת? שיר באוטובוס רחוק? זה לא משנה, כי אני יודעת שתבוא. אני לא בוכה, אבל בכל זאת דומעת. אולי אפשר לדלג שנה אחת על הגיבוש המשפחתי הזה, שרק מגביר את החסר? שרק מזכיר לי, כמה אני רוצה כבר בית שיהיה שלי, בית שלא תשב בו מול החלון הגדול שאולי יהיה בו, ותסתכל "איך כל הילדים הולכים לבית הספר, והם קטנים, ותמימים ויפים". "רק אתמול החופש כה קסם לי, כן לכאורה, הכרתי את עצמי לא יודעת את נפשי זוהר אנושי, בא הציפני עד היסודות לא יודעת את נפשי כי ליבי כבר לא חופשי ככה נשביתי למה לא להודות". אהבתי לנגן לך, אבא, על האורגן הישן (אתה יודע, הדו הגבוה באוקטבה האחרונה כבר לא משמיע יותר צליל). פתאום אני מבינה שגם מוסיקאי היית, ואני לא הבחנתי בכלל, כשידעת להצביע על הטעויות הקטנות. רק לך הייתה הסבלנות לכל החזרות והזיופים. "רק אתמול מתי, מתי היה זה, כן את הזמן בקושי אזהה אם אתה הוא גורלי אם אתה שלי למה רק חלק קח את כולי אם אתה הוא גורלי אם צילך שואף צילי אל תקח רק חלק קח כבר את כולי". יום אחד הוחלט על ידי המורה לאורגן, שהיא מארגנת "קונצרט" שבו ילדיה מהחוג יוכיחו את כשרונם הקטנטן. ימים רבים התאמנתי מולך, על שירה הקסום של גלי עטרי, בקצה בוסה נובה הזוי, ואתה היית מאושר. ל"קונצרט" לא יכלת להגיע, היה לך קשה כבר אז, להרבות בהליכה מאומצת, במקומות שעלולים להיות מעושנים. צילמנו כל רגע, שתראה. לבשתי חצאית עם מלמלות ורודות, ונעלי "סירה" לבנות שקנינו לחתונה של הדס מאילת. המורה לאורגן ובעלה, הגיעו לבקר בשבעה. בטח ראית. לא חזרתי אליה יותר מאז. אחר כך גדלתי, צבא, תואר וכל המסלול הרגיל וגם הלא רגיל. היו בי אהבות שלא הכרת. אפילו לא את הראשונה. פעם הלכנו יחד אליך, רק פעם אחת ויחידה. הוא רצה להביא פרחים, ואני אמרתי שלא. אני חושבת שהעציבה אותי המחשבה הזו, שאהבתי הראשונה הולכת לפגוש את אבא שלי, שהוא בכלל מת, ופרחים נראו לי מחווה מביכה או מיותרת בעצם. כאמור, הוא בא איתי אליך, אהבתי הראשונה ההיא. הבט איזו סיטואציה מרגשת. שנינו עומדים שם, בעוד ערוגות של חסות מקיפות אותנו, מסביבנו שקט. אוחזים יד ביד. מנגבת את דמעותיו, ובולעת את שלי. רוצה להישאר עוד קצת, אך מבקשת שנלך לפתע. הרכב המצ`וקמק שלו חונה בשער ליד הברזיות האלה שעושות רעש של לוויות, ואנשים רבים נכנסים עם פרחים, אנחנו חולפים על פניהם בדרך החוצה, מהנהנים אליהם הנהון של שלומשלום, והם אומרים "חג שמח". אותי זה מצחיק: "חג שמח". חשבנו שנהיה יחד לעולמי עולמים, אני והוא. תמימות של התחלות. בכל שנה בפסח, הוא זכר להתקשר, גם אחרי שהוצאתי אותו מחיי לתמיד, הוא לא ויתר על הזיכרון שלך, אבא. "את עצובה"?, "את בסדר"? "הוריי מוסרים ד"ש". זה יפה, נכון? רוצה תמיד להביא לך פרחים, ובסוף לא מביאה, אפילו לא שושן צחור. זה כבר לא קשור למבוכה, אני מניחה. גם חשבתי שאם אעבור לפסנתר, תבוא לבקר קצת יותר. ובמקום זה יורד תמיד גשם כל כך חזק, ואני בכלל לא אוהבת גשם. אני אשחזר את המתכון הזה, אבא, ואשמור לך את החצי הגדול של הפסטליקו. רק תבוא. "אם אתה הוא גורלי אם אתה שלי למה רק חלק קח כבר את כולי".
