deep ocean

New member
תרגיל "סדר את ביתך"

1. פתגם עתיק אומר "יום לפני מותך, סדר את ביתך". מאחר שרק לעיתים נדירות אנשים יודעים מראש מתי הם עומדים למות (רק מעטים מאתנו נידונים להוצאה להורג בתאריך מסוים!) משמעות הפתגם הוא שעלינו "לסדר את ביתנו" היום. חשוב בצורה מעמיקה, מהי בעינייך משמעות האמירה "לסדר את ביתך?"? ברור שהכוונה היא לסדר במערכות יחסים עם הזולת, עם עצמנו, ואולי (עבור חלק מאיתנו) עם היקום כולו, ולא לניקוי האבק מן הרהיטים או לטיפול בגינה. כתוב מה היית צריך לעשות היום אם היית נוהג לפי פתגם זה. 2. בסעיף הקודם תיארת את הדברים שהיית צריך לעשות כדי להכניס סדר בחייך- "לסדר את ביתך". מה בך עצר בעדך מלעשות את הדברים האלה בעבר? האם אותו הדבר מקשה עליך לעשות אותם עכשיו? 3. האם אתה חושב שתעשה את הדברים האלה בתקופה הקרובה? אם לא, מה צריך לקרות כדי שתעשה אותם?
 

deep ocean

New member
תרגיל השיחה

שוב, ענה על כל סעיף, ורק אז עבור לסעיף הבא... 1. דמיין שאתה חולף ליד חדר שבו נמצאים שלושה אנשים שמכירים אותך היטב. כשאתה מתקרב לפתח החדר, מתברר לך שהם מדברים עליך, ואתה יכול לשמוע את קולותיהם בבירור. אתה נעצר לפני הפתח כדי שהם לא יוכלו לראות אותך ומאזין לדבריהם. כתוב מה היית רוצה יותר מכל לשמוע אותם אומרים עליך. 2. כתוב מה היית הכי פחות מכול רוצה לשמוע אותם אומרים עליך. 3. קרא את תשובותיך בשני הסעיפים האחרונים: מה אתה לומד על עצמך משתי ההצהרות שכתבת על תקוותיך ופחדיך לגבי האופן שבו אנשים אחרים רואים אותך? כתוב איזו משמעות יש לשתי ההצהרות האלה עבורך? 4. כשאתה מעיין במה שכתבת בסעיפים הקודמים, האם התקוות והפחדים האלה באמת חשובים לך עכשיו ? האם בעבר הם היו חשובים לך יותר או פחות? באיזו מידה הם תקפים ומשמעותיים לך בהווה, ובאיזו מידה הם בגדר ´רוחות רפאים´ מן העבר, שאתה מגיב להן באופן אוטומטי מבלי לבחון אותן מחדש? 5. באיזו מידה התקוות והפחדים שלך – לגבי דעתם של אחרים עליך- עיצבו את חייך עד כה? ובאיזו מידה אתה חושב שהתקוות והפחדים האלה ישפיעו עליך בעתיד?
 

MsPiggy

New member
אז, ככה....

1.) הייתי פורקת מטען - הייתי מדברת עם אנשים, שואלת אותם מה הם באמת מרגישים כלפי, שואלת הרבה שאלות על המעשים של אנשים - יש בי צורך גדול להבין למה אנשים עושים לי דברים מסוימים, הייתי רוצה להתעמת פעם אחת עם אנשים שאני מכירה ופשוט לשחרר את הכל, את כל מה שאני מרגישה, את הכל! 2.) אני לא בטוחה שאני יכולה כל כך להסביר את זה, כל מה שכתבתי בסעיף שעבר נובע מהנחות לגבי המציאות, שבחלקן פשוט מגשימות את עצמן. לפעמים אני מקבלת תשובה גם בלי שאני שואלת... אבל לדעתי להתעמת עם אנשים על זה זה פשוט להקרין את החוסר ביטחון שלי כלפם, אני יודעת שהבעיה היא לא בהם, היא בי! 3.) לא, ואני לא יודעת......
 
תרגילי מדיטציה על המוות ../images/Emo129.gif

קודם כל, אולי הקדמה קצרה על נושא המוות. זהו נושא שקשה בדרך כלל להישאר אדישים כלפיו, במיוחד בתקופה זו, של פיגועים, מלחמה מתמשכת, תאונות דרכים וכדומה. כמובן, המוות תמיד היה ותמיד יהיה, בכל מקום ובכל זמן... הדבר היחיד שאנו באמת יכולים להיות בטוחים בו מעל לכל ספק הוא שאנו נמות. או כמו שאומרים הציניקנים, "החיים הם מחלה סופנית עם שיעור תמותה של 100 אחוזים". אבל האמת היא שלעתים רחוקות ביותר אנו מסוגלים להסתכל על המוות בהומור. בדרך כלל אנו פשוט מתעלמים מעובדת קיומו, ואם כבר נזכרים בו, לעתים קרובות הרגשות והמחשבות שלנו ינועו בטווח שבין כאב לפחד. ואם ההבדל בין רחמים לחמלה הוא שרחמים הם כאשר הפחד שלנו נוגע בכאב של מישהו אחר, ואילו החמלה היא כאשר האהבה שלנו נוגעת בכאב של מישהו אחר, זהו הבדל גדול, ולרוב נחוש דווקא רחמים - כלומר, פחד. כמו שיש כאלה שכאשר הם שומעים על משהו נורא שקרה, הם אומרים, אינסטינקטיבית: "לא עלינו"... האמת היא כמובן שבמוקדם או במאוחר גם אנחנו נגיע לשם, בדרך זו אחרת. אמת נוספת היא, שאנחנו מתעלמים מעובדה זאת. באתר אינטרנט על מדיטציה, קראתי ציטוט נפלא מתוך הבהגווד גיטה, אחד מכתבי הקודש ההודיים. נשאלת שם השאלה, "מתוך כל פלאי העולם, איזהו המופלא מכולם?". והתשובה: "ששום אדם, למרות שהוא רואה אחרים מתים סביבו כל הזמן, אינו מאמין שהוא עצמו ימות". כנראה הסירוב להאמין בכך, להרגיש את זה באמת, נובע מהפחד, פחד מוות. המוות לוקח מאתנו את האהובים לנו, ואנו נזכרים שיגיע הרגע שהוא ייקח גם אותנו, ואנו בעצם לא יודעים מה יקרה לנו לאחר מכן. למעשה, עצם המחשבה על אלה שאהבנו וכעת טמונים בעפר הקר, מעבירה בנו עצב. וכמובן, בהקשר של פיגועים וכל מה שהזכרנו קודם לכן, גם מחשבות על מוות אלים יכולות להיות מדכאות למדי. אבי נהרג בתאונת דרכים. זה היה מוות פתאומי מאד, מהיר מאד ואלים מאד. סבי, לעומתו, ישב בנחת בחצר הבית, שיחק עם הנינים, שוחח ברוגע עם נכדיו תוך כדי לגימת כוס תה, והלך לישון את שנת הצהרים בחיוך. הוא לא קם עוד. מה שנקרא: "מוות נשיקה". גם זה היה פתאומי, אולם כמובן רגוע ושלו ביותר. עם זאת, מה ההבדל לאחר המוות? מטריד אותנו מה שקורה למת אחרי הקבורה, ואיך הוא שם לבד, עמוק באדמה... אבל בעצם, אם אנחנו מאמינים שאחרי המוות אין כלום, הרי ממילא כבר אין הוא סובל ואינו מרגיש דבר. ואם אנחנו מאמינים שהרוח או הנפש מתקיימות גם אחר כך, הרי הן נפרדו ממנו בדרך זו או אחרת לאחר המוות, ולגוף שנרקב באדמה אין כבר כל קשר, הנפש השתחררה ממנו ויצאה לדרך חדשה. כך שנראה לי, שלמרות שזה כואב לחשוב על מישהו שאהבת, כמי שטמון באדמה קרה וחשוכה, אולי זה עוזר לחשוב שזה בעצם לא נכון... כלומר, מי שנמצא באדמה זו סתם גופה. מי שהוא היה באמת ומה שהוא היה בשבילך - תכונותיו המיוחדות, הדרך בה הוא האיר את חייך ואתה את חייו, העצות הטובות, החיוכים כמו גם הדמעות, הרגעים המשותפים ביחד, הכל בעצם - כל אלו לא מתו, אלא יישארו אתך כל עוד תרצה בכך. ועם כל זה, אנו רואים איך אפילו אחרי המוות אנחנו ממשיכים לקשר את הגוף לנפש. למרות שאדם הוא לא רק גופו אלא החיוך הטוב שלו או המבט הכועס, נדיבות הלב או האדישות שהוא מגלה כלפי אחרים, אנחנו מסרבים להסכים לאובדן הפיזי. נכון שאובדן של אדם צעיר או אף צעיר מאד מעצים את תחושת הכאב - בגלל שהוא לא "הספיק" לחיות ולגדול ולעשות... אבל אנו יכולים לראות שגם אנשים מבוגרים עלולים להסתכל לאחור בתחושה שהם פספסו את חייהם, לא עשו מספיק, לא אהבו מספיק, לא הגשימו מספיק... כך שבכל מקרה, בשל אי הוודאות מה קורה "אחרי", אנו מחפשים בטחון בדבר היחיד שאתו אנו מזדהים ומזוהים - הגוף שלנו. וכך אנו יכולים לראות את הרצון העז להמשיך לשמור על הגוף בתרבות העתיקה של מצרים, שבה הפרעונים, שחפצו בחיי נצח, ציוו לחנוט את גופתם ובכך לשמר את עצמם עד לאותו יום שבו ניתן יהיה להחזירם לחיים. ומכיוון שהיו בטוחים לגמרי שיום כזה אכן יגיע, הם קברו עימם גם חפצי ערך ונכסים שונים בעושר אגדי, ולפעמים את משרתיהם או כמה בני משפחה (בעודם בחיים, אם זה לא ברור מספיק). וכל זה בתוך הפירמידות, שבמהלך בנייתן, אגב, מתו מאות אם לא אלפי אנשים בעבודת פרך נוראה... לעומתם, ההינדים נוהגים לשרוף כליל את הגופה - ולפזר אפילו את האפר. אולי מכאן נובעת חשיבותה העצומה של המדיטציה על המוות. כדי להתעלות מעל למעגל קסמים זה של פחד ושל בורות, אנחנו חייבים להיות ערים כל הזמן למציאות שלנו. במילים אחרות, עלינו ללמוד לוותר. הרי אנו לא יודעים מתי נמות, אבל אנחנו יודעים בוודאות שאכן נמות. ולכן אנו יכולים להתעלם או לחכות לרגע המוות ואז נהיה לא מוכנים, וניאבק מאבק שאין לו תקווה, או שאנו יכולים ללמוד לקבל אותו, ואת זה נעשה על ידי כך שניוולד ונמות בכל רגע ורגע. כמו שאומר קרישנמורטי, "אם אין אנו יודעים מהם החיים, הנוכל לדעת אי פעם מהו המוות?". במילים אחרות, עלינו להגשים את החוק היסודי של החיים, של הקיום, הלא הוא הוותרנות. הוותרנות יכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי גם אך לא רק כמדיטציה, אלא בכל ההיבטים המעשיים של מדיטציה זו בחיים היומיומיים שלנו. אנו צריכים לזכור שהמוות נמצא מעבר לפינה, שהוא עשוי להופיע בכל רגע ולשים קץ לקיום הפיזי שלנו, ולהעמיד את כל זה כמו נר לרגלינו, כאשר אנו באים למשל להחליט החלטה גורלית, לבחור באפשרות מסוימת מתוך מספר אפשרויות או להתנסות בדבר מסוים. המחשבה שיש לנו עוד זמן רב לחיות, עשויה להיות פשוט לא נכונה. זה קצת כמו בסיפור הטיבטי הישן בשם "אביו של ´מפורסם כירח´"... הסיפור הוא מתוך הספר הנפלא "ספר המתים והחיים הטיבטי" שכתב סוגיאל רינפוצ´ה. איש עני מאד הצליח, לאחר עבודה רבה וקשה, לצבור שק שלם של חיטה. הוא היה גאה בעצמו, וכאשר הגיע הביתה תלה את השק בחבל שהיה מחובר לגג, כדי לשמור עליו מעכברושים ומגנבים. הוא השאיר את השק תלוי שם, וליתר בטחון נשאר מתחתיו כל הלילה. בשכבו שם החל מוחו לשגות בהרהורים: "אם אמכור את החיטה בכמויות קטנות, אוכל להרוויח יותר. בכסף שהרווחתי אקנה עוד חיטה, וכך אעשה שוב ושוב, עד שלא יעבור זמן רב ואהיה עשיר, מכובד בקהילה. בחורות רבות ירצו בי. אתחתן עם אישה יפהפייה וזמן קצר לאחר מכן ייוולד לנו ילד... זה יהיה בן... כיצד לכל הרוחות נקרא לו?" הסתכל האיש סביב החדר ומבטו נפל על חלון קטן, שדרכו יכול היה לראות את הירח עולה. "סימן מצוין!", חשב, "כמה מוצלח! זה באמת שם נהדר. אקרא לו ´מפורסם כירח´..." עוד הוא מפליג בדמיונות, מצאה חולדה את דרכה לשק החיטה וכרסמה את החבל. ממש ברגע שבו יצאו המילים ´מפורסם כירח´ את דל שפתיו, נפל שק החיטה והרג אותו בו במקום. "מפורסם כירח", כמובן, לא זכה להיוולד. המשך יבוא...
 
מת על התרגילים האלה ../images/Emo24.gif המשך...

טוב, אז זה (הסיפור על ´מפורסם כירח´) מתייחס לאשליה של העתיד. המדיטציה על המוות עוזרת לנו להיפטר מחבלי אשליות כאלה ואחרות. היא מזכירה לנו שהמוות בעצם מלווה אותנו תמיד - לא רק בעתיד הרחוק, אלא כאן, עכשיו ובכל רגע. באופן כזה, אנו לא נסחפים אחרי חוויות מלאות עונג, ולא מפתחים שנאה כלפי כאב או מצבים בלתי נעימים בחיים, מפני שאנו יודעים שהכל חולף, גם הכאב וגם העונג הגדולים ביותר. בויפסאנה, למשל, זוהי אולי מהות ההתבוננות: להבחין בטבע החולף של כל תחושה, בין חיובית ובין שלילית, ולא לפתח כלפיה שום תגובה, לא היקשרות ולא דחייה. כאשר אנו חושבים על כך, זוהי בעצם הוותרנות, וכנראה שזה מה שמונח בבסיסן של פעולות מדיטציה שאנו עושים מדי יום, ואפשר לראות בעצם שיש בהן את ההיבט המעשי של המדיטציה על המוות. למשל, "כל בוקר, כאשר אנו קמים, אנו חושבים שיתכן שאנו מתחילים את היום האחרון שלנו". "כאשר אנו שוכבים לישון בלילה, אנו חושבים שיתכן שלא נקום למחרת". זה בדיוק כמו שאמר מהטמה גנדי, "מדי לילה, כשאני הולך לישון, אני מת. ובבוקר שלמחרת, כשאני מתעורר, אני נולד מחדש". בעצם זהו גם טבעו של תרגיל הסקירה לאחור (פירוט בהמשך), שאנו יכולים לעשות ממש לפני השינה. אנו לא משאירים עניינים לא סגורים, אלא מביטים מדי לילה על הרצף הזה, של אירועים, מחשבות ורגשות, מביטים בו באובייקטיביות, וכשאנו מנותקים רגשית מהמאורעות, אנו יכולים להבין אותם טוב יותר, ואנו יכולים להבחין בטבע החולף של כל מה שעברנו. כך אנו גם נותנים כבוד ליום שעברנו, ואנו זוכרים שהוא לא יחזור עוד לעולם, ושכל מה שלא הספקנו לעשות, אולי לא ייעשה עוד. לכן אמרו חז"ל, "אל תאמר לכשאיפנה אשנה, שמא לא תיפנה". ההבחנה בטבע החולף של כל הדברים, מאפשרת לנו להשתחרר מהפחד משינוי. למעשה, הפחד מהמוות, מהאי-ידוע, גורם לנו סבל כפול, הן הפחד עצמו והן המוות שיבוא בכל מקרה. דווקא כאשר אנו לומדים למות, באופן פרדוכסלי אנו לומדים לחיות. כשאנו פוגשים מישהו, אנחנו יכולים לחשוב שייתכן שזו הפעם האחרונה שאנו רואים אותו (אולי יש כאלה שיחשבו בנקודה זו: "תודה לאל!"...
) . כשאנו מבקרים במקום כלשהו, אנו מדמיינים שייתכן שזו הפעם האחרונה שאנו נמצאים שם. אלה דוגמאות לתרגילים פשוטים ומעוררי השראה. כמו כן, מעבר לעובדה שתרגילים כאלה גורמים לנו להיות כל הזמן בעמדה של הכרת תודה, על עוד יום של חיים שקיבלנו, אנו זהירים יותר ביחסנו לסביבתנו, לאחרים ולעצמנו. כך למעשה יש הבדל מהותי מאד בין שתי עמדות שנשמעות לכאורה דומות מאד: "אכול ושתה כי מחר נמות", שמשמעותה היא לחטוף כל מה שאפשר עכשיו, מהר, חזק, לעומת "לחיות את הרגע", כלומר להיות מודעים להווה, כי העבר עבר, העתיד לא ידוע, וכל מה שיש זה הרגע הנוכחי, שבו, ורק בו, אנו מרכזים את כל תשומת הלב, החמלה, האהבה שלנו. בקיצור, רק כאשר אנו מניחים בצד את כל הפחדים והשיפוט שלנו, אנו יכולים לחוות בבהירות ובמלאות את מה שקורה לנו. כמו אותו אדם, שברח מדוב טורף... הוא הגיע אל שפת צוק והחל לרדת בו. הביט למטה, וראה נמר רעב. הוא נאחז בגפן שצמחה מתוך הסלע. למעלה דוב. למטה נמר. והוא תלוי באמצע. שני עכברים לבנים החלו מכרסמים את הגפן. ראה לצידו שיח פטל. הוא שלח יד, והחל לאכול מפרי הפטל. כמה טעים היה הפרי! עד כאן הסיפור, ועד כאן ההקדמה הקצרה שהבטחתי
) אז קדימה, לתרגילים: תרגיל הסקירה לאחור תרגיל שאנו יכולים לעשות מדי לילה כשאנו הולכים לישון. התרגיל הוא די פשוט, ואפשר לעשות אותו בישיבה או בשכיבה (היי, לא להירדם! טוב, נו... לילה טוב בכל מקרה
). אז מה עושים? מריצים את כל היום שעברנו אחורה, כמו סרט וידאו, החל מהרגע שהתחלנו לעשות את התרגיל ועד לרגע שפתחנו את העיניים בבוקר. לא צריך באמת לעשות הכל "ברוורס" כמו בסרטי צ´רלי צ´פלין, למרות שגם זה יכול להיות מעניין...
אלא פשוט לראות מחדש את כל האירועים שעברנו בסדר כרונולוגי הפוך. חשוב לא לדלג על רגעים שנראים לנו משעממים או שלא עשינו בהם כלום, ולא להתעכב יותר מדי על רגעים טעונים רגשית - אירועים שבהם היה לנו מאד נעים או מאד לא נעים. אנו מתבוננים במה שעברנו כצופים מהצד במשהו אובייקטיבי (עד כמה שאפשר, כמובן). מה זה נותן לנו? זה נותן לנו הזדמנות לראות מחדש דברים בלי כל המטענים שהעמסנו עליהם בשל עמדה רגשית/דעות קדומות וכו´... זה מאפשר לנו לכבד כל רגע, כל דבר, כל מקום, כל אדם שעבר בדרכנו היום... זה מאפשר לנו להיכנס לשינה רגועים, מפויסים ועם חומר למידה שיעזור לנו איכשהו בהמשך. תרגול למען אלה הנוטים למות וכל אלה שימותו ביום מן הימים (כלומר... כולנו
)
הבה נדמיין לרגע, שבעוד שנה נמות. איך היינו רוצים שהשנה הזאת תיראה? אולי היינו מפסיקים לרוץ אחרי דברים מסוימים שנראים לנו כרגע נורא חשובים, והפרספקטיבה שלנו היתה משתנה? אולי... אפשר להקדיש לכך כמה דקות של מחשבה. כעת, נניח שאנו יודעים שהמוות שלנו יתרחש בעוד חודש. האם זווית הראייה שלנו משתנה שוב? האם דברים אחרים עולים על סדר העדיפות? מממ... ואם מדובר בעוד שבוע אחד של חיים, שלאחריו לא נהיה כאן יותר? מה היינו רוצים להספיק לעשות שלא הספקנו עד היום? כעת אין זמן ל"משחקים"... מה באמת, אבל באמת היינו רוצים לעשות בשבוע האחד והמיוחד הזה? וכעת... נניח שאנו יודעים שנשאר לנו רק יום אחד... יום אחד ויחיד. מה היינו עושים בו? יש לנו את היום הזה, ומחר לא נהיה כאן. נכון, זה רק לצורך הדיון, בתכל´ס יש לנו עוד עשרות שנים לפנינו...
אבל אולי בעצם לא?! אם היום הוא היום האחרון שלי, מה הייתי עושה בו? אולי הייתי מנצל הזדמנות אחרונה זו כדי להודות לאנשים שאני אוהב אותם, על שהאירו את חיי? אולי הייתי סולח לכל אלה שאני חושב שפגעו בי, ומבקש סליחה מכל אלה שפגעתי בהם? האם הייתי מסוגל להיות נדיב מספיק כדי לסלוח לעצמי על כל מה שעשיתי ועל כל מה שלא עשיתי? אם מישהו היה מנסה להרגיז אותי ביום האחרון הזה, האם הייתי מרשה לעצמי לבזבז רגעים יקרים על כעס? האם לא הייתי מסתכל על כל אדם וכל דבר, באהבה גדולה? השמש, השמיים הכחולים, העצים, האנשים, המכוניות, פחי אשפה (אולי, אפילו... ג´וקים?!
) - המבט האחרון שלי עליהם, האם הוא היה מלא חמלה? או שהייתי מרגיש תסכול נוראי על כל הדברים האלה ואחרים, שכבר לא אספיק לעולם...? וכעת, משהסתיים התרגיל... מה אתם מרגישים? אנו לא באמת יודעים מתי יגיע יום מותנו. אך מדוע להתעלם מהעובדה הוודאית שזה יקרה, ולא לנצל כל יום בדרך אותה ראינו עכשיו? למה לא לשנות עכשיו את הפרספקטיבה? זה לא אומר שנזרוק עכשיו הכל ונרוץ לים, כי מחר נמות (בעצם, כשחושבים על זה...
נחמה, תכיני ת´בגד ים!
) זה "רק" מציב בפנינו את האפשרות להרחיב את נקודת המבט שלנו ולבדוק את הגישה שלנו כלפי עבודה/בית/בלה בלה בלה... וכך, כל יום חדש שמגיע, הוא מתנה נפלאה, שבה אנו יכולים לעשות את הדברים שאנו באמת אוהבים, ולמצוא את המשמעות העמוקה לחיינו. שיהיו לכולנו חיים ארוכים וטובים, חיים של שלום ושלווה, חיים של אור, אהבה והגשמה עצמית
 

vodopad

New member
ואאוווווו!!!!

איך שהסברת הכל לגבי משמעות המוות זה היה פשוט מדהים. ברגע שסיימתי לקרוא הכל זה שינה לי משהו לא רק לגבי המוות כי אין לי ממש פוביה נגד מוות, בעצם אפילו לא חשבתי על זה יותר מדי הרבה... זה שינה לי גם משהו לגבי החיים... יש כזה פתגם שאני המצאתי שכנראה מוכר ואני מאוד אוהבת, רק חבל שאני לא ממש פועלת איתו בחיים: "חייה כאילו אין מחר תצחק כמה שאתה יכול ותרקוד כמו משוגע"...
 
"פוביה נגד מוות"?! ../images/Emo12.gif

מזל שאין לך את זה, שמעתי על לא מעט אנשים שחטפו את זה ומתו מפחד...
אבל האמת היא שזה נשמע מוכר, מה שציינת בהמשך - הפער בין הרעיונות שאנו מאמינים בהם ומאמצים אותם לחיקנו בחום, לבין האופן בו אנו מיישמים אותם בחיים היומיומיים...
בהקשר הזה נזכרתי בקטע הזה של לוויות, שבהם מספידים את המת ומציינים אותו לשבח, מונים אחת לאחת את תכונותיו הנעלות (לפעמים אולי מוסיפים כמה) וסולחים לו על הכל. כנראה שהשיעור הזה שייך לקטגוריה של "ללמוד בדרך הקשה", ורק אחרי שאנו מאבדים משהו, אנו מבינים כמה הוא היה יקר לנו. למה צריך לחכות שמישהו ימות כדי שנסלח לו? למה לא לראות את הדברים הטובים שיש באחר? וזה לא אומר להתעלם מהדברים השליליים! אפשר, כדאי ורצוי גם "לתת בראש" כשצריך, אבל ממקום של חמלה, לא של כעס, שנאה, תסכול או תאוות נקם - נדמה לי שזה מרחיק הרבה מעבר לסמנטיקה, זה הבדל מאד מהותי. אז קדימה, תתחילי לרקוד כמו משוגעת...
 

wisdom16

New member
עשית לי את היום../images/Emo140.gif

או יותר נכון את הלילה...
כשקראתי את המילים האלה נזכרתי בידיד שלי שאיבד את אחיו היקר באינטיפאדה האחרונה ובלוויה, מעל קברו, אמר בקושי את המילים האלה: "אם יש מישהו שאתם אוהבים, אמרו לו את זה, כי אני לא הספקתי..."
 
איש דממה מאוד אהבתי לקרוא ...

את מה שכתבת, עם המוות נפגשתי בגיל צעיר, גם אבי נפטר בתאונת דרכים. נגעת ללבי בדבריך.
 
אחלה תרגיל מיכלי ../images/Emo13.gif

אבל אני מעדיפה להמשיך הלאה ולא לשמוע בכלל מה שהם אומרים. זה גם פתרון
 
תרגיל למען המתים ../images/Emo141.gif

כבר הסכמנו שדבר אחד הוא לדבר על תרגילים או רעיונות, ודבר שונה לגמרי הוא לתרגל אותם ולחוות את תוצאותיהם. בשל הפיגוע הנורא היום, אבל לא רק, ברצוני להביא כעת תרגיל למען המתים. ניתן לתרגל אותו למען אדם שאהבתם, בין אם זה בן משפחה או חבר, או אפילו מישהו שלא הכרתם. זהו תרגיל שנוהגים לעשות בטיבט כדי לסייע למת, מיד כששומעים על מותו, והוא נקרא התרגיל המהותי של הפווה. כמו שמציינים בספר המתים והחיים הטיבטי, ממנו לקחתי את התרגיל, אל תחשבו אפילו לרגע אחד שיכולתכם לקרוא לעזרת האמת ולסייע לחברכם המת, היא קטנה יותר מזו של "אדם קדוש" שמתפלל עליו. כיוון שהייתם קרובים למת, עוצמת אהבתכם ועומק הקשר ביניכם יעניקו לבקשת העזרה שלכם משנה כוח. מניסיון אישי, אני מרגיש שלתרגיל אכן יש עוצמה רבה, וטמונה בו נחמה. לאלו שסבלו ממוות אלים או פתאומי, יש צורך מיוחד בעזרתכם. קורבנות רצח, התאבדות, תאונות או מלחמה עלולים בקלות להילכד בעוצמת ייסוריהם, צערם ופחדיהם או להילכד בתוך חווית המוות עצמה, וכך לא להיות מסוגלים לנוע הלאה לתהליך הלידה מחדש. כאשר אתם מתרגלים את הפווה למענם, עשו זאת בעוצמה רבה מן הרגיל ובלהט רב מכפי שעשיתם לפני כן [הוראה זו מתייחסת למי שמתרגל את התרגיל באופן קבוע, למענם של קרובים או ידידים כמו גם למען קורבנות של מעשי זוועה, מלחמה, אסונות ורעב, אותם לא הכיר אישית, ואפילו למען אנשים שאיבדו את חייהם לפני שנים רבות, בצער נורא, בלהט רגשות או בכעס]. דמיינו קרני אור כבירות, הבוקעות ממקור אלוהי. בספר מצוין מקור זה כ"בודהות או הוויות אלוהיות", אבל ניתן לדמיין כל מקור אחר שאתם מייחסים לו מקור שופע של ברכה, חמלה ואהבה אינסופיות. אם כן, דמיינו את האור הזה, כשהוא זורם אל האדם המת, מטהר אותו לחלוטין, משחרר אותו מהתוהו ומהכאב של מותו ומאפשר לו שלווה עמוקה ומתמדת. דמיינו בכל לבכם ומאודכם שהמת נמוג לתוך האור, ותודעתו, שנרפאה והשתחררה מכל סבל, ממריאה כדי להתמזג ללא הפרד ולעולם ועד עם תודעת החכמה העליונה, עם האור האמיתי, המהותי, המוחלט... שלום.
 
למעלה