מת על התרגילים האלה ../images/Emo24.gif המשך...
טוב, אז זה (הסיפור על ´מפורסם כירח´) מתייחס לאשליה של העתיד. המדיטציה על המוות עוזרת לנו להיפטר מחבלי אשליות כאלה ואחרות. היא מזכירה לנו שהמוות בעצם מלווה אותנו תמיד - לא רק בעתיד הרחוק, אלא כאן, עכשיו ובכל רגע. באופן כזה, אנו לא נסחפים אחרי חוויות מלאות עונג, ולא מפתחים שנאה כלפי כאב או מצבים בלתי נעימים בחיים, מפני שאנו יודעים שהכל חולף, גם הכאב וגם העונג הגדולים ביותר. בויפסאנה, למשל, זוהי אולי מהות ההתבוננות: להבחין בטבע החולף של כל תחושה, בין חיובית ובין שלילית, ולא לפתח כלפיה שום תגובה, לא היקשרות ולא דחייה. כאשר אנו חושבים על כך, זוהי בעצם הוותרנות, וכנראה שזה מה שמונח בבסיסן של פעולות מדיטציה שאנו עושים מדי יום, ואפשר לראות בעצם שיש בהן את ההיבט המעשי של המדיטציה על המוות. למשל, "כל בוקר, כאשר אנו קמים, אנו חושבים שיתכן שאנו מתחילים את היום האחרון שלנו". "כאשר אנו שוכבים לישון בלילה, אנו חושבים שיתכן שלא נקום למחרת". זה בדיוק כמו שאמר מהטמה גנדי, "מדי לילה, כשאני הולך לישון, אני מת. ובבוקר שלמחרת, כשאני מתעורר, אני נולד מחדש". בעצם זהו גם טבעו של תרגיל הסקירה לאחור (פירוט בהמשך), שאנו יכולים לעשות ממש לפני השינה. אנו לא משאירים עניינים לא סגורים, אלא מביטים מדי לילה על הרצף הזה, של אירועים, מחשבות ורגשות, מביטים בו באובייקטיביות, וכשאנו מנותקים רגשית מהמאורעות, אנו יכולים להבין אותם טוב יותר, ואנו יכולים להבחין בטבע החולף של כל מה שעברנו. כך אנו גם נותנים כבוד ליום שעברנו, ואנו זוכרים שהוא לא יחזור עוד לעולם, ושכל מה שלא הספקנו לעשות, אולי לא ייעשה עוד. לכן אמרו חז"ל, "אל תאמר לכשאיפנה אשנה, שמא לא תיפנה". ההבחנה בטבע החולף של כל הדברים, מאפשרת לנו להשתחרר מהפחד משינוי. למעשה, הפחד מהמוות, מהאי-ידוע, גורם לנו סבל כפול, הן הפחד עצמו והן המוות שיבוא בכל מקרה. דווקא כאשר אנו לומדים למות, באופן פרדוכסלי אנו לומדים לחיות. כשאנו פוגשים מישהו, אנחנו יכולים לחשוב שייתכן שזו הפעם האחרונה שאנו רואים אותו (אולי יש כאלה שיחשבו בנקודה זו: "תודה לאל!"...
) . כשאנו מבקרים במקום כלשהו, אנו מדמיינים שייתכן שזו הפעם האחרונה שאנו נמצאים שם. אלה דוגמאות לתרגילים פשוטים ומעוררי השראה. כמו כן, מעבר לעובדה שתרגילים כאלה גורמים לנו להיות כל הזמן בעמדה של הכרת תודה, על עוד יום של חיים שקיבלנו, אנו זהירים יותר ביחסנו לסביבתנו, לאחרים ולעצמנו. כך למעשה יש הבדל מהותי מאד בין שתי עמדות שנשמעות לכאורה דומות מאד: "אכול ושתה כי מחר נמות", שמשמעותה היא לחטוף כל מה שאפשר עכשיו, מהר, חזק, לעומת "לחיות את הרגע", כלומר להיות מודעים להווה, כי העבר עבר, העתיד לא ידוע, וכל מה שיש זה הרגע הנוכחי, שבו, ורק בו, אנו מרכזים את כל תשומת הלב, החמלה, האהבה שלנו. בקיצור, רק כאשר אנו מניחים בצד את כל הפחדים והשיפוט שלנו, אנו יכולים לחוות בבהירות ובמלאות את מה שקורה לנו. כמו אותו אדם, שברח מדוב טורף... הוא הגיע אל שפת צוק והחל לרדת בו. הביט למטה, וראה נמר רעב. הוא נאחז בגפן שצמחה מתוך הסלע. למעלה דוב. למטה נמר. והוא תלוי באמצע. שני עכברים לבנים החלו מכרסמים את הגפן. ראה לצידו שיח פטל. הוא שלח יד, והחל לאכול מפרי הפטל. כמה טעים היה הפרי! עד כאן הסיפור, ועד כאן ההקדמה הקצרה שהבטחתי
) אז קדימה, לתרגילים:
תרגיל הסקירה לאחור תרגיל שאנו יכולים לעשות מדי לילה כשאנו הולכים לישון. התרגיל הוא די פשוט, ואפשר לעשות אותו בישיבה או בשכיבה (היי, לא להירדם! טוב, נו... לילה טוב בכל מקרה
). אז מה עושים? מריצים את כל היום שעברנו אחורה, כמו סרט וידאו, החל מהרגע שהתחלנו לעשות את התרגיל ועד לרגע שפתחנו את העיניים בבוקר. לא צריך באמת לעשות הכל "ברוורס" כמו בסרטי צ´רלי צ´פלין, למרות שגם זה יכול להיות מעניין...
אלא פשוט לראות מחדש את כל האירועים שעברנו בסדר כרונולוגי הפוך. חשוב לא לדלג על רגעים שנראים לנו משעממים או שלא עשינו בהם כלום, ולא להתעכב יותר מדי על רגעים טעונים רגשית - אירועים שבהם היה לנו מאד נעים או מאד לא נעים. אנו מתבוננים במה שעברנו כצופים מהצד במשהו אובייקטיבי (עד כמה שאפשר, כמובן). מה זה נותן לנו? זה נותן לנו הזדמנות לראות מחדש דברים בלי כל המטענים שהעמסנו עליהם בשל עמדה רגשית/דעות קדומות וכו´... זה מאפשר לנו לכבד כל רגע, כל דבר, כל מקום, כל אדם שעבר בדרכנו היום... זה מאפשר לנו להיכנס לשינה רגועים, מפויסים ועם חומר למידה שיעזור לנו איכשהו בהמשך.
תרגול למען אלה הנוטים למות וכל אלה שימותו ביום מן הימים (כלומר... כולנו
) הבה נדמיין לרגע, שבעוד שנה נמות. איך היינו רוצים שהשנה הזאת תיראה? אולי היינו מפסיקים לרוץ אחרי דברים מסוימים שנראים לנו כרגע נורא חשובים, והפרספקטיבה שלנו היתה משתנה? אולי... אפשר להקדיש לכך כמה דקות של מחשבה. כעת, נניח שאנו יודעים שהמוות שלנו יתרחש בעוד חודש. האם זווית הראייה שלנו משתנה שוב? האם דברים אחרים עולים על סדר העדיפות? מממ... ואם מדובר בעוד שבוע אחד של חיים, שלאחריו לא נהיה כאן יותר? מה היינו רוצים להספיק לעשות שלא הספקנו עד היום? כעת אין זמן ל"משחקים"... מה באמת, אבל
באמת היינו רוצים לעשות בשבוע האחד והמיוחד הזה? וכעת... נניח שאנו יודעים שנשאר לנו רק יום אחד... יום אחד ויחיד. מה היינו עושים בו? יש לנו את היום הזה, ומחר לא נהיה כאן. נכון, זה רק לצורך הדיון, בתכל´ס יש לנו עוד עשרות שנים לפנינו...
אבל אולי בעצם לא?! אם היום הוא היום האחרון שלי, מה הייתי עושה בו? אולי הייתי מנצל הזדמנות אחרונה זו כדי להודות לאנשים שאני אוהב אותם, על שהאירו את חיי? אולי הייתי סולח לכל אלה שאני חושב שפגעו בי, ומבקש סליחה מכל אלה שפגעתי בהם? האם הייתי מסוגל להיות נדיב מספיק כדי לסלוח לעצמי על כל מה שעשיתי ועל כל מה שלא עשיתי? אם מישהו היה מנסה להרגיז אותי ביום האחרון הזה, האם הייתי מרשה לעצמי לבזבז רגעים יקרים על כעס? האם לא הייתי מסתכל על כל אדם וכל דבר, באהבה גדולה? השמש, השמיים הכחולים, העצים, האנשים, המכוניות, פחי אשפה (אולי, אפילו... ג´וקים?!
) - המבט האחרון שלי עליהם, האם הוא היה מלא חמלה? או שהייתי מרגיש תסכול נוראי על כל הדברים האלה ואחרים, שכבר לא אספיק לעולם...? וכעת, משהסתיים התרגיל... מה אתם מרגישים? אנו לא באמת יודעים מתי יגיע יום מותנו. אך מדוע להתעלם מהעובדה הוודאית שזה יקרה, ולא לנצל כל יום בדרך אותה ראינו עכשיו? למה לא לשנות עכשיו את הפרספקטיבה? זה לא אומר שנזרוק עכשיו הכל ונרוץ לים, כי מחר נמות (בעצם, כשחושבים על זה...
נחמה, תכיני ת´בגד ים!
) זה "רק" מציב בפנינו את האפשרות להרחיב את נקודת המבט שלנו ולבדוק את הגישה שלנו כלפי עבודה/בית/בלה בלה בלה... וכך, כל יום חדש שמגיע, הוא מתנה נפלאה, שבה אנו יכולים לעשות את הדברים שאנו באמת אוהבים, ולמצוא את המשמעות העמוקה לחיינו. שיהיו לכולנו חיים ארוכים וטובים, חיים של שלום ושלווה, חיים של אור, אהבה והגשמה עצמית
