../images/Emo186.gifמיוסרת...
היום יום שישי בערב ואני די עצובה... בדרך כלל ימי שבת הם עצובים, אבל היום רע לי בגלל שהרגילה שלי עומדת להסתיים ביום ראשון. אני בבעיות די רציניות ואין לי כל כך מאיפה להתחיל. האמת היא שאני גם קצרה בזמן, אז תסלחו לי על האי סדר ובלאגן... התגייסתי לפני מספר חודשים. המצב בבית לא היה טוב בתקופה שלפני הגיוס. המון המון בעיות בבית. לא בעיות ביני לבין ההורים חס וחלילה, אלא בעיות אחרות שאני נמנעת מלציין אותן עכשיו. בכל מקרה, המצב השתפר מעט ברוך השם, אבל ישנם עוד המון המון דברים שקשה לי עימם. אני לא אוהבת את התפקיד שלי בצבא. האנשים שאני עובדת איתם פזמניקים ורעים אלי. הם אפילו לא מכירים אותי. לא ניסו לדבר איתי בכלל, להיפך, הם רק מבקרים אותי, גורמים לי להרגיש מושפלת ומורידים לי את הבטחון העצמי. אני לא משרתת בבסיס צבאי, כך שאין לי חברים בצבא, אין לי אל מי לפנות, ואני תקועה איתם כל היום. אני מסיימת בערב וחוזרת הביתה עצובה, מרירה ועייפה. אין לי זמן לאף אחד. לא לאמא שלי, לא לחבר שלי ואפילו אין לי זמן לעצמי. כל מה שמתחשק לי זה ללכת לישון ולא לקום ביום שלמחרת. אני לא רוצה להעביר כך את כל השירות שלי. אם היה לי תפקיד שאני אוהבת, אז סבבה. אבל אני חוזרת מדוכאת הביתה. אמא שלי אמרה לי פשוט לעשות את העבודה שלי ולא להתייחס לאנשים במשרד ולאווירה במקום השירות, אבל אני לא יכולה... אי אפשר להתעלם מהם. ובטח לא כשהם יורדים עלי כל הזמן! חשבתי להשתחרר מהצבא, אך לא יודעת איך וגם לא יודעת אם זה שווה לי. אני פוחדת שלא אמצא עבודה, ושלא יעסיקו אותי בגלל שלא שירתתי את המדינה. אשמח לקבל מכם תגובות, עצות ואפילו סתם עידוד יכול לעזור. בתודה, anatu
היום יום שישי בערב ואני די עצובה... בדרך כלל ימי שבת הם עצובים, אבל היום רע לי בגלל שהרגילה שלי עומדת להסתיים ביום ראשון. אני בבעיות די רציניות ואין לי כל כך מאיפה להתחיל. האמת היא שאני גם קצרה בזמן, אז תסלחו לי על האי סדר ובלאגן... התגייסתי לפני מספר חודשים. המצב בבית לא היה טוב בתקופה שלפני הגיוס. המון המון בעיות בבית. לא בעיות ביני לבין ההורים חס וחלילה, אלא בעיות אחרות שאני נמנעת מלציין אותן עכשיו. בכל מקרה, המצב השתפר מעט ברוך השם, אבל ישנם עוד המון המון דברים שקשה לי עימם. אני לא אוהבת את התפקיד שלי בצבא. האנשים שאני עובדת איתם פזמניקים ורעים אלי. הם אפילו לא מכירים אותי. לא ניסו לדבר איתי בכלל, להיפך, הם רק מבקרים אותי, גורמים לי להרגיש מושפלת ומורידים לי את הבטחון העצמי. אני לא משרתת בבסיס צבאי, כך שאין לי חברים בצבא, אין לי אל מי לפנות, ואני תקועה איתם כל היום. אני מסיימת בערב וחוזרת הביתה עצובה, מרירה ועייפה. אין לי זמן לאף אחד. לא לאמא שלי, לא לחבר שלי ואפילו אין לי זמן לעצמי. כל מה שמתחשק לי זה ללכת לישון ולא לקום ביום שלמחרת. אני לא רוצה להעביר כך את כל השירות שלי. אם היה לי תפקיד שאני אוהבת, אז סבבה. אבל אני חוזרת מדוכאת הביתה. אמא שלי אמרה לי פשוט לעשות את העבודה שלי ולא להתייחס לאנשים במשרד ולאווירה במקום השירות, אבל אני לא יכולה... אי אפשר להתעלם מהם. ובטח לא כשהם יורדים עלי כל הזמן! חשבתי להשתחרר מהצבא, אך לא יודעת איך וגם לא יודעת אם זה שווה לי. אני פוחדת שלא אמצא עבודה, ושלא יעסיקו אותי בגלל שלא שירתתי את המדינה. אשמח לקבל מכם תגובות, עצות ואפילו סתם עידוד יכול לעזור. בתודה, anatu