A GIFT OF LOVE
New member
../images/Emo18.gif../images/Emo182.gif
19.1.08 אני נזכרת בך, את, הדודה שלא ממש הכרתי... בחורה צעירה שמסתרקת מול המראה. ואני, ילדה קטנה, מביטה בך מוקסמת... שולחת מבטים חטופים אל מדף התמרוקים שלך, אל נעלי העקב ואז, שוב אלייך. ידייך מחליקות את המברשת בנמרצות, מסדרות קבוצת שיער סוררת. והיום, עשור לאחר מכן, השיער שלך מקורזל, חסר צורה, פרוס בנוקשות על הכר. חלקו בולט בצבע לבן. כזה, שאם רק היו בך הכוחות היית ממהרת לצבוע... הידיים שלך קטנות, כחושות. עורך חיוור, לבן כמפת השולחן. את שולחת יד, משוועת, כאילו מחפשת משענת להאחז בה... ידך תלויה מספר שניות באוויר ונוחתת בריפיון על הסדין הגס. אני מביטה בך מהצד,שותקת, לא מבינה... המראות חולפים בראשי... אני שושבינה קטנה בחתונה שלך. את מתארחת עם בעלך קבוע בשבתות אצלנו. אני גודלת... הקשר מתנתק מעט. פוגשת אותך רק בארועים משפחתיים למרות שאנחנו גרות מספר דקות הליכה זו מזו. את מחייכת כשאת רואה אותי, מתעניינת בי בעדינות אבל אני מסתייגת... "תתפללו עלי"... הקול שלך מחזיר אותי למציאות. עגום, מרוסק משהו... "אני סובלת, מרגישה ביסורים"... אני מחברת את המילים, מכניסה אותם לתודעתי. ושוב, "תתפללו עלי, תתפללו הרבה"... ואז... "אני יהיה בריאה?" את מנסה להאחז בחיים אבל הם כאילו חזקים ממך... מה בסך הכל רצית? תקווה... משהו להאחז בו... "יהיה בסדר"... אבא מנסה לנחם ואני יודעת שזה לא ממש נכון... יודעת שהסרטן אוכל בך כל חלקה טובה... אנחנו יוצאים, מברכים אותך לשלום. היד הכחושה מתרוממת מעט, מאותת לשלום... אני יוצאת, ואיתי יוצאות הדמעות. זולגות ללא שליטה... אחות שעוברת שולחת בי מבט חטוף וממשיכה. שוב נעצרת. "את רוצה כוס מים?" אני מהנהנת לשלילה... ואת, את שוכבת מטרים ספורים ממני והפה שלך יבש... "אני מבקשת מאלוקים רק נס אחד" את אמרת "כוס מים"....
כתבתי אז זה אתמול אחר שביקרתי אותה עם אבי. דברנו המון על אמא, על המחלה ועל התקופה... אולי משהו טוב יצא מהביקור הזה? אבא שלי סיפר לי המון בלי לבקש אפילו...
בשורות טובות.
19.1.08 אני נזכרת בך, את, הדודה שלא ממש הכרתי... בחורה צעירה שמסתרקת מול המראה. ואני, ילדה קטנה, מביטה בך מוקסמת... שולחת מבטים חטופים אל מדף התמרוקים שלך, אל נעלי העקב ואז, שוב אלייך. ידייך מחליקות את המברשת בנמרצות, מסדרות קבוצת שיער סוררת. והיום, עשור לאחר מכן, השיער שלך מקורזל, חסר צורה, פרוס בנוקשות על הכר. חלקו בולט בצבע לבן. כזה, שאם רק היו בך הכוחות היית ממהרת לצבוע... הידיים שלך קטנות, כחושות. עורך חיוור, לבן כמפת השולחן. את שולחת יד, משוועת, כאילו מחפשת משענת להאחז בה... ידך תלויה מספר שניות באוויר ונוחתת בריפיון על הסדין הגס. אני מביטה בך מהצד,שותקת, לא מבינה... המראות חולפים בראשי... אני שושבינה קטנה בחתונה שלך. את מתארחת עם בעלך קבוע בשבתות אצלנו. אני גודלת... הקשר מתנתק מעט. פוגשת אותך רק בארועים משפחתיים למרות שאנחנו גרות מספר דקות הליכה זו מזו. את מחייכת כשאת רואה אותי, מתעניינת בי בעדינות אבל אני מסתייגת... "תתפללו עלי"... הקול שלך מחזיר אותי למציאות. עגום, מרוסק משהו... "אני סובלת, מרגישה ביסורים"... אני מחברת את המילים, מכניסה אותם לתודעתי. ושוב, "תתפללו עלי, תתפללו הרבה"... ואז... "אני יהיה בריאה?" את מנסה להאחז בחיים אבל הם כאילו חזקים ממך... מה בסך הכל רצית? תקווה... משהו להאחז בו... "יהיה בסדר"... אבא מנסה לנחם ואני יודעת שזה לא ממש נכון... יודעת שהסרטן אוכל בך כל חלקה טובה... אנחנו יוצאים, מברכים אותך לשלום. היד הכחושה מתרוממת מעט, מאותת לשלום... אני יוצאת, ואיתי יוצאות הדמעות. זולגות ללא שליטה... אחות שעוברת שולחת בי מבט חטוף וממשיכה. שוב נעצרת. "את רוצה כוס מים?" אני מהנהנת לשלילה... ואת, את שוכבת מטרים ספורים ממני והפה שלך יבש... "אני מבקשת מאלוקים רק נס אחד" את אמרת "כוס מים"....
