../images/Emo18.gif Exile On Main St ../images/Emo82.gif
טוב, אני שומע כעת ברקע בפעם המי יודע כמה, את אלבומם האלמותי של הסטונס- Exile On Main St. , ההרגשות שצפות ועולות בגופי הן בהחלט לא משהו שניתן להתעלם ממנו. יש לי עכשיו יותר מסיבה אחת להלל ולשבח את האבנים על העבודה הפנטסטית שלהם בזמן ה- heyday שלהם. וכמו שכולם יודעים, 'משך החיים' של האבנים בטבע שואף להרבה מיליוני שנים (או כמה שזה לא יהיה) ואם מדובר באבנים מתגלגלות, זה נהייה הגיוני שהם ישחקו במהלך הדורות מעצם פעולת הגלגול. אבל הטעם של פעם לעולם לא יעבור. אם את הביטלס הנצחיים אני מעריך מכיתה ה' או ד', הסטונס באו כקונטרה לתקופת הילדות הקסומה כביכול, ונכנסו לחיי חזק בסביבות גיל 18 המתקדם
. מה שאומר דבר או שניים על המוסיקה שלהם שלא מתעכלת ללא מכשולים בדרך אל ההנאה הצרופה. אם האלבום Let It Bleed היה מונח על מדפי כחצי שנה עד שנתתי לו את ההערכה המלאה, מי יודע כמה זה לקח ל Exile . אבל זה לא שהייתי כל כך פעור, אחרי הכל-הנני כאן- מהלל ומשבח את הדינוזאורים הכי פרה-היסטוריים. המוסיקה פה, היא גולמית, שורשית, בלוזית להחריד ונכנסה לתוך הבטן שלי לפני שהספקתי לבטא: "מאדי מיסיסיפי ווטרס". מה שבעבר היה אלבום כפול ומלא כל טוב, נהפך עם הטכנולוגיה ועידן התקליטורים לדיסק בודד. האלבום, בואו נודה, אולי לא אחיד לגמרי ובעל כמה קטעים "מתים" (אם כי עדיין מעניינים), מחזיק בקסם לא יאומן. מהרוק החסר פשרות והריפים החזקים של ריצ'ארדס, דרך הבוגי המקפיץ והבוסרי סטייל -Hount Dog Taylor , הבלוז חודר הקרביים, הפולק רוק והבלדות הנוגות והפוגעות ביותר של הסטונס. קשה, קשה מאד, אני חייב להודות, היה לי להתחבר ממש אל הסטונס בעבר ועל הסיבות לכך אני יכול לעמוד עכשיו. חלק מהן קשורות בדעות קדומות כאלה ואחרות (באמת לא משהו שנאחז למציאות בשטח ,כדרכן של דעות קדומות (. אבל, לפי מה שאני מבין מהסביבה הקרובה אליי ובכלל, זה שהסטונס אף פעם לא היו "ה-דבר" בארץ ולא קלעו לטעמו המדויק של הקהל הישראלי. באמת מאד מוזר, שלהקה שנחשבת לשם דבר ול"להקת הרוק של כל הזמנים"( לפחות מבחינת משך זמן פעילותה והצלחתה) , בארה"ב וכל העולם, נחשלת למשוך את ליבו של המאזין הישראלי. ואני מוכרח להודות שפרויקט האלבומים של האתר ,ynet שדיון לגביו עלה כאן לאחרונה, הסביר לי פעם נוספת את הסיבות לכך. בארץ אוהבים דברים יותר "חלקים", פחות מחוספסים, פחות "שחורים" ויותר, איך לנסח אז זה- "עגולים". באמת שאני לא יודע ממה זה נובע, אבל ברור שקל יותר לאנשים כאן להתחבר לפינק פלוייד ולקונספט הרציני שלה מאשר פשוט לחוות מוסיקה שבאה מהתשוקות והנשמה של נפש האדם או מוסיקה שחורה "שבאה מהביצים" (בלוז -רוק אנד רול סקסי). וזה בדיוק מה שעשו האבנים. אם דיברתי על כמה סגנונות שמאפיינים את היצירה שלהם בכלל או את האלבום הקלאסי הזה בפרט, אולי אני אתן כמה דוגמאות כאן: Rocks Of, Rip This Joint, Happy,: רוק אנד רול כייפי שפשוט נותן בראש במיטב המסורת. אם אתם בראש של להירגע, לשקוע במחוזות נינוחים, אני ממליץ על: Sweet Virginiaו- Sweet Black Angel בלוז כאסח ובוגי מעוררים אתכם? יש כאן בשפע: Shake Your Heeps, Stop Breaking Down, Ventilator Blues , כל אלה ועוד עושים תחושות של "גרררררררררר" ו "בררררררר" בבטן, כמעט מוציאים את ה"בפנוכו" החוצה מרוב עוצמה. הסטונס פשוט עושים את הדבר הנכון בצורה הנכונה ביותר. אהם, וכמעט שכחתי, אם בא לכם סתם מוסיקה מדהימה שכל ייחודה הוא בזה שהיא מדהימה- רגעי התעלות כמו: Shine a Light ו Let It Loose לא יאכזבו כלל. שמות, זה יפה, אבל מה האלה? (אין לי מושג, פשוט לא ידעתי לאן אני ממשיך מכאן?!? ) . בכל אופן, גיליתי זה מכבר, שיש לי סימפטיה לא מוסברת לאלבומים "רחבים" ויצירות מגוונות שיש בהן הכל-מכל טוב. תיקחו כך, את האלבום הלבן של הביטלס: נכון שיש "התפלחויות" לא קשורות (האומנם?) אך, כשמחפשים בין כל אלה מוצאים תמיד משהו מעניין ו"חדש". יש את הפיזיקל גרפיטי של זפלין, שכמה שאתה בטוח ששמעת אותו מכל כיוון אפשרי, פתאום מגלים שוב קטע חמקמק ("איך לעזאזל לא שמעתי את זה קודם?!?"). אם יש תקופות שאתה מחפש באמת מין "יצירה מושלמת" שכזאת-שנראית שלמה מכל צד שלא נהפוך אותה, יש רגעים שכיף פשוט לגלות שמשהו שלא ניראה שלם בהתחלה ניראה עכשיו מעניין הרבה יותר ממה שהיה נדמה לנו. ,Exile On Main St. הוא בדיוק חוויה כזאת. מ"רעש בלתי ניתן לפרשנות" בתחילה זה הופך ל"כמה רגעי קסם פה ושם" ומתגלגל לאלבום שלא נימאס מעולם.
טוב, אני שומע כעת ברקע בפעם המי יודע כמה, את אלבומם האלמותי של הסטונס- Exile On Main St. , ההרגשות שצפות ועולות בגופי הן בהחלט לא משהו שניתן להתעלם ממנו. יש לי עכשיו יותר מסיבה אחת להלל ולשבח את האבנים על העבודה הפנטסטית שלהם בזמן ה- heyday שלהם. וכמו שכולם יודעים, 'משך החיים' של האבנים בטבע שואף להרבה מיליוני שנים (או כמה שזה לא יהיה) ואם מדובר באבנים מתגלגלות, זה נהייה הגיוני שהם ישחקו במהלך הדורות מעצם פעולת הגלגול. אבל הטעם של פעם לעולם לא יעבור. אם את הביטלס הנצחיים אני מעריך מכיתה ה' או ד', הסטונס באו כקונטרה לתקופת הילדות הקסומה כביכול, ונכנסו לחיי חזק בסביבות גיל 18 המתקדם
