../images/Emo16.gif
מכתב שכתבתי למישהו יקר ורציתי להעלות גם לכאן. התרפיה שבכתיבה ובחשיפתה, כנראה. תודה על הסבלנות. סבא שלי נפטר. אתמול אחרי ארוחת יום שישי, אחרי החדשות, כשכל אחד התחיל להתפזר לדרכו, הלכתי לחדר שלי (באזור הצעירים). הספקתי לשים את התיקים, לסדר את הבגדים בארון ולהדליק את הדוד כשאח שלי התקשר ואמר לי לבוא הביתה. שאלתי אותו מה קרה כי זה נאמר בטון בהול ונחרץ, אבל הוא רק צעק עלי לבוא וניתק. התקשרתי שוב, לא עושים דברים כאלה זה יותר מלחיץ מלספר, אבל הוא רק אמר בואי הביתה בכעס וניתק. ושוב ושוב, במהלך ההליכה הביתה עד שהתקשרתי לטלפון של הבית ואבא בישר לי על מות סבא. כששמעתי את הקול של אבא נרגעתי קצת כי הסרטים שעברו לי בראש התמקדו בעיקר בו. כל כך פשוט ומהיר להכניס אותי לתסריטים שחורים ומרים על המשפחה שמה שאח שלי עשה היה פשוט עוול. כל כך כעסתי עליו על זה! סבא נפטר פחות משנה וחצי אחרי מות סבתא, שניהם הוריה של אמי. ההבדל הוא שסבתא סבלה והייתה תקופה ארוכה "חצי בן אדם". תקופה של סבל בשבילה ובשבילנו אבל גם תקופה של הכנה לקראת הבאות. סבא היה בריא, יחסית, וחזק ופעיל ופשוט נגמר, בשנייה אחת, בדום לב אחד ללא כל אזהרה. דווקא היה ערב שישי נעים ונחמד. הכנתי עם אמא את ארוחת השבת, היא דיברה עם סבא בטלפון ואני שמעתי את קולו מרחוק. אפילו עברה בי מחשבה להגיד לו שבת שלום בעצמי, אבל אמא כבר ניתקה ולא הספקתי. שלומו היה טוב, דרך אגב, ולא היה כיוון של מחשבה למקום הסופי הזה. נותר להתנחם בכך שהוא סיים את חייו בטוב- ישב עם חברה אהובה שלו על כוס יין, קשקשו על הצגה שראו השבוע, צחקו ופתאום- בום. אמא לא מפסיקה לספר שהוא נהג לומר שאם יצטרך להגיע לבית אבות, או כל מרכז כזה שבו אתה תלוי באחרים- ירה לעצמו בראש. אז הדרך שלו תאמה את רצונותיו. לפחות זה. מוזר לי. בעיקר מוזר. חוויה לא ברורה היא המוות והיא גורמת לך לחשוב על כל מה שלא עשית, על כל הקשר שיכל להיות, על התמונות שרציתי למסגר לו ולהחליף בישנות כדי שיהיו לו עדכניות על המדף. רציתי... חבל שמבינים הכי חזק רק כשאנשים כבר אינם. חבל. אני חושבת שאני הרבה יותר מסוגלת להיות כאן רגשית בשביל אמא. הרבה יותר מסוגלת לגעת ולחבק, להיות רגישה מאשר בפעם הקודמת, כשסבתא נפטרה וניסיתי לעשות קולות של חזקה, אבל גם מרוחקת. אמא בוכה הרבה, אמא שבורה. קשה לראות אמא שבורה. קשה. חברות באות, חברות הולכות, טלפונים כל דקה, אבא מתרוצץ, אחותי מסתגרת, אח שלי לא ברור לי, ואני תוהה אם היא מרגישה אותנו. אם אנחנו מספיק כאן בשבילה או שהיא מרגישה לבד. אני מנסה לשאול ולרמוז בעדינות, לכל אחד מיושבי הבית, שברגעים כאלה כדאי להיות יחד, או לפחות לראות אחד את השני, לדעת מה מתחולל בכל אחד ואפילו לדבר, על זה או על אחרת... יש שיפור- אחותי יצאה מהחדר ובאה אלינו. זה כנראה מה שיעסיק אותי בזמן הקרוב, ואני חשבתי שפרק המשימה ימלא את כל החללים שלי כרגע. אבל אני לא המספרת בסיפור הזה. כנראה.
מכתב שכתבתי למישהו יקר ורציתי להעלות גם לכאן. התרפיה שבכתיבה ובחשיפתה, כנראה. תודה על הסבלנות. סבא שלי נפטר. אתמול אחרי ארוחת יום שישי, אחרי החדשות, כשכל אחד התחיל להתפזר לדרכו, הלכתי לחדר שלי (באזור הצעירים). הספקתי לשים את התיקים, לסדר את הבגדים בארון ולהדליק את הדוד כשאח שלי התקשר ואמר לי לבוא הביתה. שאלתי אותו מה קרה כי זה נאמר בטון בהול ונחרץ, אבל הוא רק צעק עלי לבוא וניתק. התקשרתי שוב, לא עושים דברים כאלה זה יותר מלחיץ מלספר, אבל הוא רק אמר בואי הביתה בכעס וניתק. ושוב ושוב, במהלך ההליכה הביתה עד שהתקשרתי לטלפון של הבית ואבא בישר לי על מות סבא. כששמעתי את הקול של אבא נרגעתי קצת כי הסרטים שעברו לי בראש התמקדו בעיקר בו. כל כך פשוט ומהיר להכניס אותי לתסריטים שחורים ומרים על המשפחה שמה שאח שלי עשה היה פשוט עוול. כל כך כעסתי עליו על זה! סבא נפטר פחות משנה וחצי אחרי מות סבתא, שניהם הוריה של אמי. ההבדל הוא שסבתא סבלה והייתה תקופה ארוכה "חצי בן אדם". תקופה של סבל בשבילה ובשבילנו אבל גם תקופה של הכנה לקראת הבאות. סבא היה בריא, יחסית, וחזק ופעיל ופשוט נגמר, בשנייה אחת, בדום לב אחד ללא כל אזהרה. דווקא היה ערב שישי נעים ונחמד. הכנתי עם אמא את ארוחת השבת, היא דיברה עם סבא בטלפון ואני שמעתי את קולו מרחוק. אפילו עברה בי מחשבה להגיד לו שבת שלום בעצמי, אבל אמא כבר ניתקה ולא הספקתי. שלומו היה טוב, דרך אגב, ולא היה כיוון של מחשבה למקום הסופי הזה. נותר להתנחם בכך שהוא סיים את חייו בטוב- ישב עם חברה אהובה שלו על כוס יין, קשקשו על הצגה שראו השבוע, צחקו ופתאום- בום. אמא לא מפסיקה לספר שהוא נהג לומר שאם יצטרך להגיע לבית אבות, או כל מרכז כזה שבו אתה תלוי באחרים- ירה לעצמו בראש. אז הדרך שלו תאמה את רצונותיו. לפחות זה. מוזר לי. בעיקר מוזר. חוויה לא ברורה היא המוות והיא גורמת לך לחשוב על כל מה שלא עשית, על כל הקשר שיכל להיות, על התמונות שרציתי למסגר לו ולהחליף בישנות כדי שיהיו לו עדכניות על המדף. רציתי... חבל שמבינים הכי חזק רק כשאנשים כבר אינם. חבל. אני חושבת שאני הרבה יותר מסוגלת להיות כאן רגשית בשביל אמא. הרבה יותר מסוגלת לגעת ולחבק, להיות רגישה מאשר בפעם הקודמת, כשסבתא נפטרה וניסיתי לעשות קולות של חזקה, אבל גם מרוחקת. אמא בוכה הרבה, אמא שבורה. קשה לראות אמא שבורה. קשה. חברות באות, חברות הולכות, טלפונים כל דקה, אבא מתרוצץ, אחותי מסתגרת, אח שלי לא ברור לי, ואני תוהה אם היא מרגישה אותנו. אם אנחנו מספיק כאן בשבילה או שהיא מרגישה לבד. אני מנסה לשאול ולרמוז בעדינות, לכל אחד מיושבי הבית, שברגעים כאלה כדאי להיות יחד, או לפחות לראות אחד את השני, לדעת מה מתחולל בכל אחד ואפילו לדבר, על זה או על אחרת... יש שיפור- אחותי יצאה מהחדר ובאה אלינו. זה כנראה מה שיעסיק אותי בזמן הקרוב, ואני חשבתי שפרק המשימה ימלא את כל החללים שלי כרגע. אבל אני לא המספרת בסיפור הזה. כנראה.