../images/Emo7.gif../images/Emo13.gif
הסמלים למעלה מבטאים די טוב איך אני מתמודד בימים אלו. יום העצבנות מתקרב. עוד שבוע לערך. לפניו יהיה היום ה"נהדר", יום הזיכרון. יתאספו חברים קרובים ידידים מכרים ועוד עם רב. כולם ינעצו מבט נבוך קימעה בך,ילחצו יד ברפיון,(הרי לא ירצו עוד להכביד עליך באותו יום), יסורו הצידה והחיוך שבקושי נמחק לפני שניגשו אליך יחזור לפרצופם. יתכנסו חבורות חבורות. הרי זה זמן רב שלא ראו אחד את השני. כמה זמן בעצם מאז ש... מת? אתה זוכר הוא ... באירוע... שנה? שנתים שלו...? ואתה תחלוף במבטך על פניהם ותשאל את עצמך בפעם המי יודע כמה למה? למה זה קרה לי? דוקא לי? ואין מענה. הטכס בעיצומו. ואתה רוצא שלכמה רגעים, לא להרבה יהיה קצת שקט. קצת מראה מכובד, אך לא. רחש תמידי של מילמול נמצא ברקע, כאילו אין זמן אחר לומר את מה שנאמר. אתה נקרע מבפנים אך לא מגיב. אין בך הכוח לגעור, את שארית כוחותיך באותו יום אתה שומר על מנת לעצור את הדמעות. ("הגברים בוכים בלילה"). רק זוגתך בוכה בשקט, מנגבת דימעה מעינה, נאנחת בשקט וזהוא. תם טכס יום הזיכרון. איש איש לדרכו ואתה חוזר ליגונך בשקט כמו שעשיתה עד הטכס. שלך מכל ה