יום הזכרון לשואה ולגבורה

[זיו ברוך]

../images/Emo16.gifיום הזכרון לשואה ולגבורה

יום עצוב לי היום... לראות, לשמוע - ולא להאמין....כמה חולני ומעוות יכול להיות המוח האנושי... עצוב לי על אותם אנשים, כמו סבא שלי, וסבתא שלי, שאף פעם לא הסכימו לספר מה באמת קרה שם. אנשים שהמילה "נאצים" או גרמנים - היתה עבורם מוקצה מחמת מיאוס. מילה שאסור להזכירה. וכאילו בכך - יישכחו מעשיהם, וייעלם עברם.... עצוב לי על האנשים האלה, שהם היום כבר לא ילדים, אך בכל יום חווים את ילדותם האבודה מחדש, כי מעולם לא היתה להם כזאת....אנשים שחוו את ילדותם ונעוריהם בבריחה, במסתורים, בכאבים, בעינויים, באובדן חיים שלמים, במכונות השמדה ובתאי שריפה שרק מוח חולני מסוגל להמציא.... עצוב לי על האנשים האלה, שביום אחד בשנה - אנחנו חווים איתם את כאבם, וייסוריהם, ומאפשרים להם לחוות שוב את הילדות ההיא, האבודה. להיפרד שוב מהוריהם, ממשפחתם, או מילדיהם, בדרך אל המשריפה.... ולהבטיח להם שכאן, במדינה, הם בטוחים לעד (האומנם ??) כל-כך עצוב !!! לפעמים אני מצטערת שלא שאלתי יותר.... כי - היום כבר כמעט אין מי שיספר... לזכור, ולא לשכוח

 

[האלי]

לזכור, ולא לשכוח

חשבתי שהשנה אעבור את יום הזכרון לשואה ולגבורה בלי לגעת בזכר התופת ההיא. אבל רציתי להביא משהו מסיפוריו של ג´ון אוארבך. מספר ישראלי, יליד וורשה ששרד את השואה וסיפוריו מאפשרים גם למי שלא היה שם להשיג בהבנתו את האימה החשכה ההיא. וכך אני מוצא את עצמי שוב קורא את אותם סיפורים שאני מכיר, והכאב מכה בי שוב. אפילו שחשבתי שהשנה אצליח לעבור את יום הזכרון בלי לגעת בכאב ההוא. וכותב ג´ון אוארבך, פעם אחר פעם, ומתאר איך לא חיות אדם אלא אנשים, כמוני וכמוך הם שיצרו את התופת הנוראה ההיא. אנשים רגילים, שלא היה בהם העוז להתנגד לרשע כשראו אותו מול עיניהם. ואני רואה בכך ציווי מוסרי. לעמוד תמיד על המשמר מול הרשע. ומקווה שיעמוד לי כוחי לצעוק חי וקיים כשאני רואה את הרשע מול עיני... ולא משנה מי בתפקיד הרשע ומי בתפקיד הסובל. שלך, האלי.

 

[זיו ברוך]

האלי, קראתי פעם,

ואני לא זוכרת באיזה ספר, שהאנשים האלה, שהם כל-כך כמוני וכמוך - היו חוזרים לבתיהם, אחרי "יום עבודה", שבו ירו בתינוק בן יומו, או התעללו באכזריות באשה הרה, או השליכו לבור גוויות רעבות, ולמשרפות כמה ילדים, אנשים, או זקנים.... והם היו שבים לבתיהם, ומלטפים את כלביהם בחום ואהבה, ונושקים לילדים שלהם בחיבה, ועושים אהבה עם האישה, והם כ"אחד האדם". - האומנם ?!? האומנם הפער בינינו לבינם כ"כ קטן ?!? יש בספר ההוא ממש תיאור מדהים על האהבה של קצין אס.אס. לכלבו. ומתואר - מצד אחד, אהבתו הרבה לכלב (אהבה שאני בהחלט מסוגלת להבין), הפינוק שהוא מרעיף על הכלב, והיחס החם שלו לכלב, ומאידך, כל מעשי הרובוטיקה שלו ברצחו, יום אחרי יום, יצורים תמימים. תינוקות בני יומם !!! מדהים. בלתי נתפס לחלוטין. ואתה יודע מה ?! - אני לא מאמינה, או לפחות לא רוצה להאמין שהם כמוני וכמוך....

 

[איש המערות]

שטיפת המוח היתה שיטתית

הנאצים דאגו להבדיל בין היהודים לשאר האוכלוסיה, לבודדם, לסמנם ולהגדירם כ"לא בני אדם". משהצליחו בכך, קל היה להם לעשות את "עבודתם" בצורה רובוטית, אך גם ללטף את הכלב ולהיות משפחתיים ואפילו רכים בביתם. אני מניח שגם השוחט של העיירה אהב את כלבו והיה חם ומשפחתי בביתו.

 

[האלי]

יותר טוב שתאמיני זיו

הנושא נבדק בעשרות דרכים ובמחקרים מדעיים. אם רק נאמין ש"זה בסדר" נוכל לבצע את האיומות שבזוועות. לכן צריך לזכור בכל יום ובכל שעה שזה לא בסדר! ואסור לנו לעשות לשום אדם אחר, גם אם הוא ערבי, מעשים לא אנושיים. שלך, האלי.

 

[זיו ברוך]

מסכימה עם שניכם !

קודם כל, בהחלט נכון כל מה שאמרת, איש מערות יקר. שיטת הדה-הומניזציה (´שלילת צלם אנוש´) עבדה, ויצרה את הרובוטים שיצרו את מכונות ההשמדה ההמוניות. ופה אני מתחברת לדבריך, האלי, אסור לנו, בתכלית האיסור, לשלול צלם אנוש מאף יצור חי, ובודאי שלא מבנאדם - בלי כל קשר לגזעו, צבעו, מינו, גילו, או כל קריטריון אחר - אסור לנו !!!. ככלל, אני גם נגד פגיעה בבעלי-חיים, שלעניות דעתי, חפים מפשע לא פחות מאדם. אנשי צבא יגידו, שקשה לך להילחם אם אינך שולל צלמו של אויבך... יש בכך משהו. בכדי להרוג מישהו - אתה חייב לשלול משהו מצלמו ומהווייתו. כי אם תאמין אחרת - יהיה לך קשה מאוד לכוון את הרובה מולו, ולהורגו. ודיונים פילוסופיים ומשפטיים שלמים מתקיימים על ההבדל בין רצח להריגה. החוכמה, בעיניי, היא, גם במלחמה - לשמור על צלם האנוש של האויב. אבל - ממקומי, איני מרגישה שאני יכולה לשפוט או לבקר כל לוחם הנמצא כעת במקום אחר, ולא ליד צג המחשב....פשוט לא יכולה. אתמול, באחד מסרטי התעודה על השואה, סיפר ניצול שואה (כבן 60 היום), שהיה אז ילד-נער צעיר, שקפץ מהרכבת הדוהרת למחנה הריכוז. הוא נפרד ממשפחתו, והוא זכר רק שאביו אחז בו, לפני קפיצתו, ואמר לו באידיש "אל תשכח ולא משנה מה יקרה - תהיה בן-אדם". את המשפט הזה הוא הנחיל למשפחתו אחר-כך... וזה מדהים בעיניי, שבנאדם, בדרך להשמדתו, מנחיל לבנו מורשת כ"כ קצרה של אנושיות - פשוט "תהיה בנאדם".

 

[ליידילי]

להיות בן אדם

זוכרת את המשפט הזה עם תהודה ענקית בראש. שמעתי אותו בהקשרים רבים ושונים לאורך ילדותי ולאחריה. המחמאה הכי גדולה שנאמרה אודות אדם, ועפ"ר שלא בפניו היתה : "הוא ממש בן-אדם". מצרפת כאן לינק למשהו שכתבתי בפורום אחר. אשמח אם תקראו את כל השרשור.

 

[ליידילי]

ולמי

שאינו יכול לפתוח, (כמו שקורה לי לפעמים עם המחשב הסרבן שלי) אני מעתיקה כאן חלק מהודעתי האחרונה בשרשור... ...... חייבת, חייבת לומר משהו בדבר העייפות. ומרשה למי שלא רוצה אקטואליה בתוך הנוסטלגיה, לעצור כאן, ולא לקרוא הלאה. ....... העייפות הזו, גם אני נגועה בה... עייפות מכבידה שנופלת עלינו כשמיכה ואשר נובעת, (כך אני חושדת) מיאוש, ותחושת חוסר אונים. איני מכירה אתכם אנשים, (את רובכם מכל מקום), ואיני יודעת, לא את דעותיכם הפוליטיות בימים רגילים , ולא את עמדתכם לגבי הנעשה בימים אלו. סביר להניח שרובנו ככולנו מבולבלים ואחוזי אימה. וזה מה שאני מנסה להגיד כאן: אנו לא חסרי אונים התחושה הזו שהארועים המתגלגלים גדולים מאיתנו, ואין לנו בחירה או אפשרות עשיה ביחס אליהם היא תחושה כוזבת! התחושה שאני קטן וקולי קטן, ואין טעם שאשמיע אותו - היא תחושה כוזבת! ולכן - אני מנסה להשמיע קול. גם כאן, (שוב סליחה) ומנסה לגרום גם לאחרים להשמיע את קולם. ועכשיו... אלך להשמיע את קולי במקומות נוספים. תודה על תשומת ליבכם.

 

[האלי]

כל אחד הוא קול קטן

וכולנו אור איתן סורה חושך הלאה שחור סורה מפני האור! ואפשר להוסיף רקיעה ברגל, כנהוג בחנוכה, כדי להגביר את קולנו ולוודא שאכן יסתלק השחור. ועל מנת להסיר ספק (ובלי להביע עמדה פוליטית) לכל אחד יש את השחור שלו... כדי להיות בטוחים שנישאר בני אדם ישמיע כל אחד את קולו ואז יקשיב גם לקול האחר... אין לי ספק שאם נדע לנהוג כך כולנו, גם נגרש את החושך וגם נהיה בני אדם... בברכה לימים טובים מאלו, שלך, האלי.

 

[זיו ברוך]

אתה יודע, האלי, אני חושבת שאחד

הדברים העצובים בבגרות הוא בעצם - אובדן התמימות....הידיעה הזאת ששום רקיעה ברגל, ושם הגברת קול - לא יגרשו את השחור....בתור ילדה דווקא האמנתי שכן.... אבל - הרבה מים זרמו בירדן מאז, ובמהלך ההתבגרות - אבדה לה גם התמימות.... מצטרפת לברכה שלך - לימים טובים יותר, בעוד בוקר עצוב שכזה.

 

[ליידילי]

בעודי מחייכת למחצה

מוצאת לנכון לומר שאכן כך בדיוק זה נכון, כל אחד הוא קול קטן... אבל אם נשמיע קולנו ביחד... ולכן מוסיפה כאן הודעתי מהמשך השרשור ההוא... ועוד דעה...בלינק ......... ... לדעתי, אנו (כפרטים וכמדינה) הולכים בדרך שגויה. וכל עוד אנו מניחים לממשלה להמשיך בדרך הזו מבלי להשמיע את קולנו, אנו בעצם - לא עושים די. לדעתי גם אנחנו וגם הפלשתינים מצויים במילכוד. מילכוד שנוצר ע"י אינטרסים וכוחות אחרים. (אינטרסים כלכליים, וכוחות בין מעצמתיים) גם אנו וגם הפלשתינים מפסידים ובענק. אסור לנו להמשיך ולהשאב לתוך המלחמה הזו!!! אני יודעת שבלב כולנו פועם זעם נורא על מה שהפלשתינים מעוללים לנו. אני יודעת שבלב הפלשתינים פועם זעם נורא עלינו - ועל מה שלדעתם אנו מעוללים להם. (ולא משנה בכלל שחלק גדול מהעוולות כלפי הפלשתינים אשם מי שהינו לכאורה מנהיגם- אשר מנהיג אותם אל פי אבדון - אותם ואותנו יחד עימם...) ועם זאת גם אנו נושאים ונשאנו את "תרומתנו". אסור לנו להמשיך ולהשאב לתוך המלחמה הזו!!! מלחמה אינה הפתרון. הרס הדדי אינו הפתרון. והרי, באיזשהו שלב, אחרי מלחמה עקובה מדם, (והיא כבר עקובה די והותר) יכפו עלינו הסדר. זה ברור הרי לכולם. האם לא עדיף שזה יהיה יותר מוקדם מאשר מאוחר? האם לא עדיף שאנחנו ניזום את ההסדר ולא ניכוף את ראשינו לפניו? האם לא עדיף שנתבונן ונראה מה נכון ומה לא ונבחר בנכון? האם לא נכון לומר "לא" למלחמה? אז בתשובה לשאלתך, את זאת עלינו לעשות, ובקול גדול, (ולא רק בחדרי חדרים) עלינו לזעוק ולומר בקול גדול "לא!" למלחמה. זה מה שאנחנו יכולים לעשות. בפקס לשרי הממשלה לחברי הכנסת בעצומה. במכתבים לעתונות בהפגנה. לא למלחמה

 

[זיו ברוך]

קראתי והפנמתי, דבריך שנכתבו

בכשרון רב, וגם את כל השתלשלות התגובות אחר-כך. מה אגיד לך ? לגבי המצב הנוכחי - מסכימה כמעט עם כל מילה. את המלחמה הזאת צריך לעצור !. להגיד לך שאני יודעת "איך" ?!?....ממש לא. גדול עליי. וכנראה גדול גם על ממשלת ישראל.... יודעים איך להתחיל, לא יודעים איך לעצור. לא הייתי מפתחת את זה לדיון פוליטי כאן בפורום. אבל רק תגובה קטנה. אני אישית, נגד הלחימה המתמשכת והמיותרת הזאת במקומות זרים. ומאידך גם יש בי תחושת אי נוחות מצמררת, לאור העובדה, שרבים, רבים, מקרוביי נמצאים שם. בקבע, או במילואים. והדאגה לשלומם - מפעפעת בי בחוזקה רבה. ולפעמים אני ממש רואה את הפתרון מול העיניים, ואיך, בפשטות, אני פותרת את ערבוב שתי האוכלוסיות, הכל-כך עוינות, וכ"כ זרות אחת לשניה, ותוהה - האם רק אני רואה אותו ?!? - ומסתבר שלא. רק שלא כולם רואים את הפתרון הזה שלי... לגבי העבר הכואב ההוא - אני באמת חושבת שלשפוט אותם ממרומי שיבתנו הנוכחיים - זה בלתי אפשרי. זה גם לא הוגן. ואתמול שמעתי עוד ניצול שואה אחד מספר, ומתאונן על כך שטוענים כאילו הם הלכו כ"צאן לטבח"...ובדמעותיו הוא אמר, בעברית אידישאית עתיקה ועצובה: "ומה יכולנו לעשות ? רק מי שהיה שם - יכול להבין...." גם אותם - אני מרגישה שאין לי כלים לשפוט. גם לא לנחם. רק לכאוב. ולהאמין להם. וללטף את הצלקת שלא מגלידה...וזהו. מכירה את זה אישית. יום טוב, בכל-זאת, זיו

 

[adam33]

יש מי שיאמר

שעדיף יסורי השלום מהמלחמה זה נכון למזרח תיכון אחר שבו מחנכים לסובלנות ולאהבה כאשר מתברר לנו שבמשך כל הזמן הצד השני אינו פועל בתום לב ניתן להפר חוזה ומה שנכון בדיני חוזים נכון גם לדיני מלחמה ושלום פוליטיקה הינה רווח של האחר על חשבון הפסד של השני שאלמלא כן לא היו פוליטיקאים במצב ששני עמים חולקים ונחלקים על פיסת אדמה קטנה וכאשר הצד השני כל הזמן שואף לקבל את החלק שנותר קשה לי לקבל את זה שצריך לנסות והרי כבר נאמר " עשיו שונא ליעקב" נאמר על עישו ולא על מישהו אחר ללמדנו שבמקום שאנו נילחמים על חיינו עלינו לשקול כל צעד שהננו עושים מכיון שממערב לנו נמצא רק הים התרופה שאני מאחל לכולנו זה רק שנהיה שמחים ושלא נאבד את התקוה למרות הכאב ושתמיד ניזכור שכוחנו באחדותנו ולא משנה היכן אנו ומה אנו חושבים.