- אבל...

freedom rider

New member
../images/Emo16.gif - אבל...

קודם כל הקדמה: אני באמת מצטער על מותו של אילן רמון ושאר האסטרונאוטים, ושולח את תנחומי למשפחות. אבל תסלחו לי - כל פסטיבל האבל הלאומי הוא בכלל לא לעניין. כל האירוע החדשותי נוצר לא בגלל האנשים שמתו, אלא בגלל כלי הרכב שבו הם מצאו את מותם. בישראל נהרגים קרוב ל-600 איש בשנה בתאונות דרכים - כמעט שני אנשים כל יום. לא ראיתי שום דגל בחצי התורן. אתמול מתו עשרות אלפי אנשים ברחבי העולם, וגם שלשום, וגם היום, וגם מחר ימותו. לא בגללם ירדו הדגלים לחצי התורן. הדגלים גם לא ירדו לחצי התורן פה כאשר נהרגו אנשים בפיגועים, ולא משנה אם זה היה פיגוע "קטן" (הרוג אחד) או "גדול" (כמו זה שהיה בתחנה המרכזית לפני כשבועיים). אז תעשו טובה, תעברו הלאה. תודה.
 

idanyd

New member
אכן, זו גם התיאוריה שלי

אבל למה בפורום שלנו? ולמה דווקא בשרשור שהחל ביציאה נגד תרבות האבל הזאת?
 

idanyd

New member
אבל גם שם כותרתו

היא ביקורתית. הייתי מצפה מהמורה לתת יותר תשומת לב לזה. אולי בגלל הדמיון בין "אבל" (but) ל"אבל" (Mourning). אנשים רואים "
, אבל", וחושבים שמדובר במישהו שמתאבל, אז הם מוסיפים את תנחומיהם.
 

dana2909

New member
עם כל הכבוד זה לא אותו הדבר

אתה לא יכול להשוות כל בנאדם מן הרחוב, לאדם שאולי אתה לא, אבל אני לפחות עקבתי אחרי ההתקדמות שלו. בזמנים שבהם חדשות טובות הם מצרך נדיר, זה היה אמור רגע של גאווה, רגע של שמחה בתוך ים של עצב ודכאון. לקרוא לזה 'פסטיבל אבל' זה לחלוטין לא לעניין כאן. אף אחד לא אמר שמי שנהרג אתמול בתאונת דרכים הוא אדם פחות טוב אבל להמעיט בגודל המקרה הזה זה להיות מאד נאיבי. בדיוק כמו שאנשים הרגישו שמותו של יצחק רבין הוא מעל למוות של האדם מן השורה בתאונת דרכים או פיגוע, יש אנשים שמרגישים שמותו של אילן רמון הוא מעבר לזה. התקווה שהתלוותה לכל התהליך הזה, וציפיה לימים טובים הם מה שנפגעו פה, ולכן (לפי דעתי) אנשים מתייחסים לארוע הזה כיוצא דופן.
 

idanyd

New member
../images/Emo45.gif

עם כל הכבוד לאנשים שמתו בתאונות דרכים, המקרה של אילן רמון עדיין מיוחד. האווירה והאבל אינם רק ב"זכות" כלי הרכב בו הוא נהרג, אלא באים מכמה סיבות: א. הכרנו אותו. הוא לא בן-אדם אנונימי, עליו אנחנו שומעים רק אחרי מותו. ראינו אותו, חלמנו איתו, הכרנו את משפחתו, את ההיסטוריה שלו, את התכניות שלו לעתיד. ועכשיו הוא מת, והכאב של אובדן אדם מוכר חזק פי עשרות מונים מהכאב על מישהו אלמוני. ב. ראינו אותו מת מול העיניים. זה הפך את המוות שלו לקרוב יותר, לרגשי יותר. אם היינו קוראים על זה רק בעיתון בבוקר, בלי תמונות, ההתמודדות עם המוות הייתה שונה. ג. רצינו שהוא יחזור חי. הוא היה השגריר שלנו בחלל, והיה חשוב לנו שהוא יחזור בריא ושלם, ושדריסת הרגל הישראלית הראשונה בחלל תהיה flawless. מותו היווה התנפצות חלום שלנו. ד. זה אופייני. מעל 100 טיסות מאז אסון הצ´לנג´ר שעברו ללא בעיות מיוחדות, ודווקא כששיגרו ישראלי, משהו חייב להשתבש.
 

Dark Star03

New member
לדעתי כן זה כן......

כל בני האדם שווים וזה משפט ששומעים אותו המון!!! וכל אחד מכיר. והנה עד דוגמא שזה ממש לא. לדעתי אם לא בעולם אז בישראל רוב ימות השנה לדעתי אמור הדגל להיות על בחצי התורן. פשוט כסבלטאים או אנשים חשובים יש להם המון פרסום וכסף ועושים בהלה גדולה ובן אדם פשוט שיכול להיות הרבה יותר טוב בנפש ובכלל מאיזשהו סבלרטאי מסריח מקבל הלוויה צנועה. אני מאד מצטערת על אילן רמון ועל כל אנשי הצוות שהיו איתו ובאמת צריכים להמשיך...
 

_alon_

New member
הכיוון נכון אבל הדרך לא.

הכיוון שלך כנון אבל ההשוואות לא. יש הבדל בין מותו של אילן רמון למותו של פלוני מרחוב. אילן רמון היה בשליחות מדינת ישראל ויצג אותה, להבדיל מפלוני ולכן ניתן לצפות מהמדינה ואזרחיה ליחס שונה בעקבות מותו מאשר פלוני שמת. ולכן אם ברצונך להשוות בין מוות מסוג כזה או אחר עליך להשוות את הטקסים על מותו של אילן לטקסים הממלכתיים והתקשורתיים הנערכים בכל פעם שחייל נופל בשליחות מדינת ישראל. צריך בהשוואות גם להיזכר כי אילן רמון היה חלוץ ישראלי בחלל ודמות תקשורתית לאחרונה ולכן מובן שההד התקשורתי יהיה יותר גדול. כמו כן אם באמריקה עושים משהו לא נעתיק? ולכן אני לא מסכים עם ההשוואה שלך ומאחל תנחומים למשפחה, אבל באותה נשימה אני מסכים כי שיחות עם התלמידים בבתי הספר זה טיפה מוגזם. בכלל החיים של כולם שווים במדינה אבל אם בפיגוע יהרג קצין בכיר וחייל פשוט, כולם יודעים על מות מי ידברו
האם דין שני רוצחים יהיה זהה או תלוי את מי הם רצחו? האם פריצה לבית מפכל המשטרה טטופל כמו פריצה אלי הביתה? בקיצור לפני המדינה והתקשורת כולנו זהים ובני אדם, רק חלק יותר וחלק פחות.
 

Michelin

New member
אהההם

כל ההשוואה הזאת הינה אבסורדית מן היסוד. ומישה במקום מסוים מסכים איתך. אבל יש הבדל מהותי והוא תמון בתדירות המכרים. תאונת דרכים מעולם לא הייתה בגדר אסון לאומי, אלא כשמה כן היא, תאונה. בגלל שכל יום קורה הדבר, זה מאבד אם כל יום יורקן הדגל לחצי תורן. מחלות, מגפות, רעב וכל שאר סיבות המוות בכל העולם, הרי החיים הם המחלה הכי סופנית שיש, לא? אין שום יכולת להוכרה ואבל של משהו בסבר גודל שהוא די יומיומי. נושא הפיגועים, הוא למעשה משהו שגם די שחק את האמוציה הישראלית. נסו להיזכר איך הרגשתם בפיגוע הראשון ששמעתם עליו עם התובנה של פיגוע משמעותו מהי, ואיך הרגשתם כשדווח על הפיגוע האחרון. בגלל התדרות הלצערנו גבהה של הפיגועים יותר קשה לתת לזה פלטפורמה מכובדת, מבחינה אמוציונלית אנושית. אילן רמון, הדרך בה מת, היא מקרה שני בהיסטוריה. ונכון אמרת שמסכת האבל ששורה על העם נובעת מהדרך בה מת. לו אילן רמון היה מת מאיזשהי מחלה סופנית טרם הגיע לחלל, קרוב לוודאי שאיש מאיתנו לא היה מודע לקיומו או מותו. בגלל שהוא יצג איזשהי תקווה בימים די עכורים, המוות שלו נלקח כאבל לאומי. למישה זה יותר מזכיר את הספורטאים במינכן, אנשים שנשלחו לייצג, ועמדו בגדר תקווה. בוא ומישה ילך עם דרך המחשבה שלך. מה אתה מציע, התעלמות מהמוות ככלל, עד שיקוש בדלת? או הוכרת מוות קולקטיבית לכל פגר ופגר? זה יהפוך חיינו למסכת אבל ארוכה. עד כמה שזה מכוער, ולא נאה, זה מנגנון הגנה אמוציונלי. קשה להתמודד עם המוות, בגלל זה נעשה ניתוק שכזה עם סיבות המוות היותר תכופות. אבל מעבר לדרך בה מת, ישנו גם מה שייצג. ובתור נקודת האור במהדורת חדשות עכורה למדי, זה די ... חסרות לו המילים להביא את זה. זה בין מאכזב למתבקש. מן נרגשה של "עם כל מה שעובר עלינו, אין סיכוי לראות משהו טוב". זה די אירוני. פסוקו: אהמ....
 

Michelin

New member
בוא וקח אנקדותא

אסון המסוקים, כשמו כן הוא אסון. בו נהרגו כ73 חיילים. ולא שחיילים לא מתים בתדירות גבוהה יותר, ובנסיבות קשות לא פחות. אבל אופי האסון, המימדים שלו, לא רק מבחינת מספר הנספים (כי בפרמטרים של מישה, חשבון ואבל הן כשני קטבים) אלא מהייצוג של האסון, ומהדרך בה הוא קרה. הרי הארץ לא בוכיה על כל חייל שמת (ומתים די הרבה לצערנו) אלא על מקרים בסבר גודל באמת יוצא דופן, שלא נראים כל יום. בשביל להבהיר ולחדד. הלינץ´ מתחילת האינטיפאדה, היה מקרה יוצא דופן ששרף עצמו למודעות הכללית ולתאים האפורים, של מישה לפחות. והרי שני חיילים שמתים זה לא זכה יוצא מן הכלל (לא בכנען) אבל הדרך בה מתו, רמת האכזריות והברבריות שבה נטבחו, היא זאת שיצרה את התפיסה של המקרה, למימד אסון. בתקווה שהבהיר את דבריו. פסוקו: אין פסוק.
 
הזדהות

אתה צודק, גם עבור ההרוגים בפיגועים מגיע שהדגל ירד לחצי התורן. וגם למען כל האנשים הלא מוכרים בעולם ששמם אפילו לא מוזכר, שמתו כל אחד מסיבה אחרת, אחד מתוך איבה תהומית השני בגלל שהוא לוחם חרות, לא סתם נאמר ש"לכל איש יש שם" אך לצערנו הרב אי אפשר שכל יום יהפוך ליום אבל לאומי אנו צריכים לנצור כל איש ואיש שמת הרי הוא היה חשוב לבני משפחתו שכניו ומכריו. אבל אנו פשוט מאוד זוכרים את הדברים היותר בולטים ולא בגלל שאנו לא דואבים את מותם של האנשים היותר אנונימיים, או האיש הקטן שלא טס לחלל מפה תנחומי למשפחת רמון ולכל המשפחות שאיבדו את יקירהם באשר הם מי יתן ותינחמו מן השמיים ומכח הרצון להמשיך לחיות.
 
יש הרבה בדבריך, אבל...

הקדמה: ניסיתי אתמול להבין מדוע דווקא מותם של האסטרונאוטים האלה, ובפרט אילן רמון ז"ל, השפיע עליי יותר מאשר מותם של ההרוגים בתאונות, פיגועים, אסונות כאלה ואחרים וכן הלאה. הרי באופן עקרוני אינני מכירה באופן אישי אף אחד מהם (לא את אילן רמון ולא את הרוגי הפיגועים וכיו"ב). ובכל זאת... אז אולי זה בגלל הסיקור החדשותי הנרחב, החל מההכנות, דרך השיגור וכלה באסון. ואולי זה בגלל הייחודיות של המקרה (לצערי הרב, אני בהחלט מרגישה שכתוצאה מריבוי הפיגועים ותאונות הדרכים, תחושות האבל והעצב התקהו אצל כולנו, כל עוד זה לא נוגע לנו אישית, כמובן). ואולי זה בגלל שאילן רמון הוא אחד, אבל הוא גם כולנו ביחד. היטיבה לתאר זאת אריאנה מלמד מידיעות אחרונות, בטור שלה מהיום. כדאי לקרוא.
 
למעלה