רעיון [אקטואלי?] לפרשת השבוע../images/Emo63.gif
"ויכבד פרעה את ליבו" "ויכבד ה' את לב פרעה" מתי נקלוט את האות?
פרעה חוטף פעם אחר פעם ולא מבין. כל פעם מקבל "זבנג" לפנים
אבל ממשיך בעקשנותו ולא שומע "אף לקול האות האחרון".למה? למה להיות כזה עקשן? לפי מדרשי חז"ל, נוח כן ניסה להניע את אנשי דור נמבול שבסביבתו לתוך התיבה,כן הטיף להם להציל את עצמם, אך הם לא שמעו לו. אפילו כשהמים התחילו לרדת ולשטוף ולממש את "נבואות הזעם של הקיצונים" אנשי הדור המשיכו בעקשנותם שלא קורה שום דבר והמשיכו את חייהם, אף כשהמצב התקרב לסף "הגיעו מים עד נפש"
,אנשי המבול המשיכו את חייהם באדישות כי "שום דבר לא יקרה". ונשאלת השאלה-מה גורם לאנשים להתנהג ככה?
התשובה פשוטה- "למה דומה מלמד תינוקות?-לכותב על דף חלק למה דומה מלמד מבוגרים?-לכותב על דף טיוטה שכבר נכתב ונמחק"[שהדבר בקושי נתפס-על פי משנה בפרקי אבות] אנשים מבוגרים יכולם לנגיע לרמה של השקפה מוצקה שאפילו המציאות תטפח בפניהים מכל הכיוונים הם יסגרו את עיניהם וידבקו בגרסתם. אמונה עקשת בהשקפה זה לאו דווקא קבר רע, ועדיף להיות מוצק בדעות מאשר "שבשבת" שפונה כל יום לאן שמושכת אותה הרוח.אבל גם צריך לדעת לבחון את ההשקפה.
כשמנסים להתעקש שאין אל עליון יותר מהאליל שלך [שלפעמים הוא אתה],ש"מי ה' אשר אשמע בקולו" ומעולם לא שמעתי עליו, כשמראים שהוא לא קיים ואח"כ מתחילים לחטוף בצרורות עד להבנה אפילו של כהני הדת העליונים ש"אצבע אלוקים היא" ואכן הוא קיים.אפשר להודות אבל למבוגר יותר קל להמשיך להתעקש ולהכביד את הלב.
אפשר לטעון שאם רק נעשה את זה ואת זה, ואם רק נבוא לקראת,המצב שלנו ישתפר.כשזה לא קורה ואנחנו רק חוטפים הדבר הכי הגיוני הוא להודות בטעות אך לא אם במבוגרים עסקינן, הם יטענו שאנחנו משתפרים קדימה גם אם אנחנו באמצע לטבוע במבול מים אשר הפך דם. דבר ברחובותינו מעורבב בכינים של אימה בערוב אש עם מים והצפרדעים סביבנו מקרקרים
שנמשיך קדימה, זה רק בגלל שהאמריקאים ככה והארופאים ככה, ולא שועים לקול האותות
אבל טוב לדעת שזה טבעי וטוב לדעת שהתופעה קיימת והכי טוב לדעת שמישהו דואג שנצא מזה... ומי יתן ו"מחר
לא יהיה האות הזה" שבת שלום
-טוהר-