[seaגל]

../images/Emo148.gif

על איזו מסכה בחיים שלכם הייתם מוותרים אך חוששים שברגע שתסירו אותה אתם תיהיו ... חשופים מידי חלשים מידי שקופים מידי מה באמת גורם לכם לאחוז בה...??? בואו נדבר על מסכות בחיים שלנו...

 

[ה מוזה]

../images/Emo152.gif

אני רוצה לשחק במשחק המסיכות

המסיכה שהייתי רוצה לוותר עליה היא

המסיכה החזקה גם כשהיא נשברת לא רואים כי היא חזקה גם כשהיא נסדקת קצת לא רואים בכלל כי היא חזקה מסיכה חזקה

למה אני עוטה אותה ? כי כשמורידה אותה אנשים לא יודעים איך להתמודד עם מה שקיים מתחת עצבות או כאב,דמעות או מחנק אז לרוב היא איתי שם בחוץ וכשמרגישה מספיק בטוחה ומוגנת מסירה את המסיכה מול אלו שאיתם אפשר להיות שקופה

 

[seaגל]

../images/Emo152.gif

הייתי רוצה להוריד מעליי את המסכה הרגועה התמידית . כי לפעמים יש בי הר געש בפנים שרוצה להתפרץ אז למה המסכה? כי לא פעם שהרשתי לעצמי לתת להר געש הזה ביטוי ואף הרשתי לו להתפרץ לידי אנשים הוא שרף גם אם לא התכוון ואנשים נעלמו הם לא ממש יודעים להתמודד עם פרץ הרגשות שבי ואני לא ממש יודעת לנתב אותם ברגע שהם פורצים החוצה אז לא פעם עוטה את מסכת הרוגע בשביל לשמור עליי ועל הסביבה שלי.

 

[ש ו ב ת ל ב]

מסכה...

הייתי מגדירה את זה אחרת. "הייתי כלואה בתוך עצמי". שנים הייתי בונה מסביבי חומות כדי להגן על עצמי מעולם כל כך מפחיד ואכזר,אבל בעצם בניתי לעצמי כלא. למה בניתי?כי פחדתי כי חשבתי שלא יהיו אנשים שבאמת יבינו אותי ויקבלו אותי כפי שאני. בכל פעם שהייתי מנסה להתקרב לאנשים או לגעת בהם,הייתי נתקלת בחומות של האנשים. הייתי מסתגרת והייתי פגיעה. בניתי לעצמי דמות אחרת כדי להתאים את עצמי לחברה,כדי שכולם יאהבו אותי,אבל אז אבדתי את עצמי. כולם אהבו לא אותי אלא את הדמות שבניתי לעצמי.זה הייתה אשליה. הבנתי שבניסיון שלי להגן על עצמי,אני בעצם פוגעת בעצמי. ולכן החלטתי של חומות שהיו מסביבי חייבות ליפול. כעת אני אמיתית כפי שאני. אין לי מה להסתיר. אני כבר לא עייפה יותר. כולם מתאהבים בי. בכל פעם שאני מסמיקה... בכל פעם שאני בוכה מבלי להסתיר... בכל פעם שאני צוחקת... בכל פעם שאני חלשה...

 

[יעל :-)]

../images/Emo11.gif

כשקראתי את ההודעה שלך חשבתי שרב הזמן אני די חשופה ושקופה ודווקא בא לי לדעת איך שמים את המסכה החזקה שיודעת להסתיר לפעמים. באחד על אחד באמת אפשר למצוא אותי בכנות הכי מקסימלית שיש. גם כשאני לא רוצה, אני לא מצליחה לעצור ולהסתיר. ואז קראתי את המסכה שלך, סיגל, ונזכרתי בכל אותם רגעים שגם בתוכי הכעס בפנים גואה, אבל אני לא מוציאה החוצה. קשה לי לחשוב על אופציה לפגיעה באדם אחר (למרות שבדרך אני פוגעת בעצמי). ועכשיו, עם הרבה דברים שעוברים עלי, פתאום קלטתי שאנשים מסביבי לא באמת יודעים מה עובר עלי מבפנים. וזה לא כי אני מנסה להסתיר, אלא כי רב האנשים פשוט לא רוצים/יכולים להכיל ולהבין. אז אני שמה מן מסכה של "הכל כרגיל" וממשיכה הלאה מולם, אך מתפרקת מבפנים.