[נ נ ה]

../images/Emo14.gif

עברו כמעט ארבעה חודשים ועדיין לא הצלחתי לפענח את האבסורד - אבא שלי איננו פה. איך יתכן שאדם שתמיד היה שם מרגע היותי, לא נמצא יותר ואילו אני ממשיכה להתקיים? מעולם לא חוויתי חיים בלעדיו ועצם הרעיון עצמו לא מתקבל על דעתי. פתאום הכל פרוץ, אבי היה המשענת שתמיד אפשר היה לבטוח בכוחה ועכשיו אני עומדת איתנה בכוחות עצמי. יותר נכון לומר, נראית כאילו עומדת בכוחות עצמה בשעות היום כי בלילות השינה ממני והלאה. אני אפילו לא מנסה להירדם, אולי כי באיזה אופן חשוב לי להתאים את מצב הגוף למצב הנפש. לעוות את הפיזיולוגיה כדי שתתאים לרגשות שבפנים. חוץ מזה אני דווקא משתדלת להיות חזקה ורציונלית כך שנראה לי שהפינוק הזה בכ"ז מותר לי. וגם מידי פעם, בנסיעות לבד, לקרוא ´אבא´ בקול רגיל.

 

[רסיסים של אושר]

כתבת את רגשותיי...

לפעמים אני תופסת את עצמי וכמו מכה על המצח ואומרת "שנה וחודשיים! אין לך אבא שנה וחודשיים! זה לא יכול להיות". זה פתאום מבליח במחשבה פעם, פעמיים, שלוש ביום. ככה סתם באמצע בלי שום הסבר או רמז או הכוונה. זה פשוט מגיע. וזה נורא. כתבת נכון - זה לא מתקבל על הדעת. לא חושבת שיש מח אנושי שיכול להבין זוועה שכזו. באזכרה של אבי אמרתי כי התרגלתי לחיות עם החור שיש לי בלב. הוא כבר לא גודל יותר. הוא בגודלו כבר חודשים ארוכים למדיי אבל הוא שם כל הזמן. מדי פעם נותן אותותיו ומזכיר לי את קיומו. כאמור פעם, פעמיים, שלוש ואף יותר ביום. וכשאני שרה לבתי את השיר של סבא התמונות חולפות לי בראש . לפעמים יש מחנק קל אבל הדמעות אינן יוצאות הן אינן זולגות כבר חודשים ארוכים ארוכים הן חסרות לי הדמעות לפעמים אני קוראת להן אנא בואו שטפו ממני מעט את הכאב אטמו מעט את החור שבלב בבקשה אבל הן אינן מגיעות ממאנות בתוקף לפרוץ מן הגוש שבגרון הילה - מייחלת לדמעות.