מוקדש לחנ 3>~ חלק א'
רסיסים צחורים ורכים צנחו אל תוך כף ידו, והוא סגר עליהם באצבעותיו, ממיס אותם בחום גופו. הם חמקו מבין אצבעותיו, טיפות קטנות של מים המכתימות את האדמה; בדיוק כפי שהיתה היא, כפי שעשו דמעותיה, כאשר חמקה מבין זרועותיו. השלג היה הדבר האהוב עליה ביותר. הוא זכר זאת היטב, משום שהרבו להסתובב יחדיו ולהביט בלובן הרב שהיה מחוץ לחדריהם החמים. היא היתה מדלגת בין ערימות גדולות, מגיעה למקום שבו היו פחות דיונות שלג, ואז מתיישבת על האדמה הלבנה וּמתחילה לבנות לעצמה דמות. היא קראה לו איש שלג, כפי שהיו נוהגים האנשים בכדור הארץ, בהם צפו מדי פעם בימי הקיץ, חסרי מעש. היא היתה מכפתרת את הגוש העליון בשנים מכפתורי חולצה ישנה ששמרה, מחוררת את אמצעו בגזר כתמתם ואז צועדת לאחור, מצמידה כף אחת לשניה בחיוך, מתפעלת ממעשה ידיה בצחוק ילדותי. היה זה טיפשי מצדו, אך כאשר עשתה זאת, הוא הרגיש מאושר. מילה, חיוך, מבט; כל אלו גרמו לו לרצות לדאוג לכך שהשלג ירד לנצח בסול סוסייטי. "היטסוגאיה-קון, תראה!" קראה לפתע הינאמורי, מנערת אותו ממחשבותיו. הוא מיקד את מבטו וראה אותה מצביעה על איש השלג. "מה?" "הוא לגמרי עירום!" קראה בזמן שמיהרה לצדו. "הוא עלול להצטנן!" ידיה החלו לפרום את צעיף הצמר אשר היה על צווארה. "הינאמורי!" קרא, מושיט את ידו לעברה בשלילה, "זה סך הכל איש שלג, את עלולה להתקרר בעצמך!" היא התיישבה לרגלי הדמות הלבנה, כורכת את צעיפה סביב נקודת החיבור בין שני כדורי השלג הגדולים. "אִייֶה, היטסוגאיה-קון." ראשה סב לעברו, פניה מחייכות. "כאשר אתה יוצר משהו במו ידיך, הוא לא הופך לסתם חפץ. אתה מרגיש מגונן, אתה מרגיש חום נעים כזה שמדגדג לך את הבטן." "אם את מצליחה להרגיש חום כלשהו בקור הזה, את בטח מטורפת." אמר, מסיט את ראשו לצד. הוא לא ידע מה, אך משהו בדבריה גרם לו לחוש... קנאה. קנאה? בחפץ דומם? זה מטורף! היא צחקה, "להיטסוגאיה-קון אין דימיון!" אמרה בחיוך, מתחילה ליישר חורים בכדור התחתון של איש השלג. "המפ." היא התרוממה, "שנחזור?" שאלה בקול צוהל, מסתובבת לעברו. היא דרכה על פיסת בד מיוקטת החורף שלה ופלטה קריאת הפתעה כאשר רגלה החליקה עליה והיא מעדה לאחור. "הינאמורי!" קרא היטסוגאיה בבהלה, ממהר לתפוס אותה. היא נפלה היישר אל תוך זרועותיו, בוהה באוויר וממצמצת בעיניה. "הינאמורי, את בסדר?" שאל בחשש, מצחו מתכווץ בדאגה. היא הביטה בו כמו רק עכשיו הבחינה בו וסומק עז האדים את עצמות לחייה. היא זינקה לעמידה והביטה בו. "ה-האי, היטסוגאיה-קון. א-אנו..." היא הביטה מעבר לדמותו המוצקה והבחינה בערימת שלג חסרת צורה. "גָאהְ!" קראה, ממהרת לעבור על פניו ומתיישבת לצד ערימת השלג. היא החלה לחפור בתוכה במהירות, "יוקי-קון!" "קראת לזה בשם?" הוא הביט בה בהפתעה נוכח הגילוי. "הנה." היא הוציאה את הגזר ששימש כאף, ושני כפתורים שחורים אשר היו עיניו של איש השלג. "יוקי-קון נהרס..." לחשה בעצב, מביטה בחפצים בידיה. היטסוגאיה התקרב אליה והתיישב לצדה, מחדיר את ידו אל תוך השלג, "אני מצטער, הינאמורי." אמר בקול רציני, מושך את ידו מן השלג ומנקה בידו השניה את רסיסי הלבן שנדבקו אליו. "לא הבחנתי בו כאשר מיהרתי לעזור לך." הוא הושיט לה את הצעיף, היא חייכה אליו. "לא נורא, היטסוגאיה-קון." מיהרה לומר, "אני אוכל לבנות איש שלג חדש... זה לא ייקח הרבה זמן." היא החלה לערום את השלג בזרועותיה בזמן שהוא הביט בה, ואז התרומם. היא הסתובבה להביט בו כאשר שמעה את הרחש שנגרם בגלל השתפשפות חרבו בנדנה. "היטסוגאיה-קון?" הוא אחז את חרבו בניצב ביד אחת, זרועו מושטת לפנים. "התרחקי, הינאמורי." אמר, מביט לפנים, עיניו בוהקות לרגע בטורקיז זוהר. "צנח על-פני שמי הקרח, היורין-מארו!" קרא בקול. מטח של אוויר קר הסתחרר סביבו, מכה בהינאמורי וכמעט סוחב אותה אחריו, מנער את בגדיה. "היטסוגאיה-קון!" זעקה, שיערה מתפזר ונופל על פניה. דמות שקופה של דרקון קרח יצאה מן החרב, השמיים השחירו וקור מקפיא התפזר בדהרה על כנפי הרוח. היטסוגאיה הטיח את חרבו מטה ודרקון הקרח התנפל בגלים חינניים על ערימת השלג, מסתובב סביבה מלמטה למעלה ואז... "היטסוגאיה-קון!" הינאמורי מיהרה לרוץ לעברו, לאחר שהרוח הרחיקה אותה מהמקום בו עמדה. "היטסוגאיה...קון..." היא נעצרה, ידה מורמת אל לוח לבה ברגע שנשימתה נעצרת.
