back to school

[אוהד סמט]

לא בטוח שהייתי מגדיר את זה ככה, אבל

אני לא מכיר אנשים שמלמדים אמנויות לחימה ומתיימרים להגדיל את רוחב היריעה של אדם או לעמת אותו עם בדיקה עצמית. רובם מלמדים טכניקות ממש מוצלחות ואולי עוד כמה וכמה שנים הם יבינו משהו מורכב מאוד, שיהיה כ"כ מורכב עד שהם לא יכולו להעביר אותו במילים לתלמידים שלהם גם ככה (אנחנו יכולים לראות את זה גם היום אצל חלק מהמורים). אני כן מכיר כמה מורים שמתיימרים להרחיב את היריעה או משהו כזה, אבל אלו בדר"כ מורים שמתלבשים בפיז'מות ממשי או בקימונו מכותנה ואומרים "אני? אני בכלל לא מפה. ופרחי דובדבן זה יפה". על אלו אני יכול רק לומר: "אל תאזין לשיר העיט, ולא לקירקורי הצפרדעים - כמה רחוק שלא יסעו תמיד יהיו\שוכני ביצות, עופות דורסים", שזה ציטוט של שלומי שבן (המיילך!

)

 

[avshalomat]

אני די מסכים איתך באופן כללי

 

[אוהד סמט]

הבטחת שרשורפלצת, נאחוי

 

[avshalomat]

נימאס לי

או יותר שמת לי דגש על נקודה חשובה, אגב מה תגיד על מורים שמנסים לשיטתם ללמד דו נגיד (רוני קלוגר) אני אגיד שלדעתי שקידוד טקסי יכול להיות בעל משמעות מעבר וכן עוזר לבדיקה מסויימת, אבל אני לא בטוח שלא מסיבות פסיכולגיות גרידא או/ו אישיות של מורה שזולגת לה. אגב מה אומרים לאדם שחושב שזה אחלה שיש אפשרות לעבוד מהבית ואז מקלל כשהוא מכין דוחות בסופשבוע?

 

[אוהד סמט]

אל תקפוץ!

אני אגיד שאני לא יודע כמעט כלום על דו, בטח לא מספיק בשביל להגיד משהו רציני. אני רק יודע שיש פער אולי בלתי ניתן לגישור בין דו ובין מיומנות קרבית (לפעמים קוראים לזה ג'וטסו). אני גם יודע שיש מי שטוען שאפשר לגשר עליו. בנוגע ל"אגב" - אני באותו מצב. לא יכול לעזור לך

 

[דלית - delete]

ויש מי שחולקים על דעתך

שוב, באנגלית

If you want to get the job done as a carpenter you learn how to practice the craft. You learn how to use the tools, how to work with the materials, how to select, sort, design, measure, cut, fasten, build. At the end of the day you have done your job, you've earned your pay, you've fed your family. If, after decades of the practice of your trade, you have become a master of the craft, excellent. If by some means, due to your character, your action, the teaching you have absorbed, you are one of the very rare few who manifest and realize some profound truth through your craft, tremendous. But that was not, at the outset or along the way, the objective of your studies or your work life. It is not something you consider to be other than your own maturing life. -Do and -Jutsu aren’t totally separate, but they are not the same thing. And in the generations after these rare masters transcended the limits of their Jutsu and began teaching disciples a Do, people who are pursuing one often do not cross paths with people pursuing the other. ... At the same time, in dojo cultures there are many people who are much more sophisticated and polished in their technical skills than most Jutsu practitioners will ever be.​

http://www.fightingarts.com/reading/article.php?id=312 דעתי? המדובר על עובדה מוגמרת. מרגע שיד ריקה וכלי נשק קרים הפסיקו להכריע במלחמות, לכל צורך מעשי הג'וטסו היחיד שייתכן הוא רק דו. סתם לסבר את האוזן, אלוף הפאנקרטיון של הצבא היווני בזמן מלחמת טרויה נחשב אחד הלוחמים/חיילים הגרועים, בכל הקשור לקרבות ממש (שימוש בכידון ומגן) למרות שהתחרויות לעיתים הסתיימו באיברים שבורים ואף מוות. כלומר גם זירות MMA שונות הן בסופו של דבר דו, לא ג'וטסו.

 

[אוהד סמט]

שני דברים:

1. מה שאתה כתבת אינו מתאים למה שנאמר בטקסט באנגלית. אתה מודע לזה? 2. עד כמה שאני מבין (לא הרבה) אתה מבלבל דו עם ג'וטסו בכך שאתה מעמיד את ההבדלים ביניהם בביצוע טכני. לא איבדנו את הקשר לניצחון על יריב בגלל שאנחנו לא יוצאים מהבית כל בוקר במטרה להרוג אנשים.

 

[דלית - delete]

מודע, מודע

טענתי שיש החולקים על דעתך והבאתי ראיה. בנוסף, הבעתי את דעתי האישית. בסה"כ - 3 דעות - שלך, של החולק ושלי. לא טענתי לזהות בין זוג כלשהו מהשלשה. לגבי 2 - עניין של הגדרה. אם תתפס לפירוש המילולי, דו משמעו עיסוק באמנות כאמצעי לשיפור עצמי/לחיים נכונים יותר. ג'וטסו משמעו טכניקה. אין בין השניים סתירה במובן זה, להבנתי. כל מי שמתרגל דו בהכרח עושה זאת באמצעות תרגול טכניקות, או ג'וטסו. לכן כנראה הכוונה למשהו אחר, ולא להבדל המילוני הפשטני. מה נשאר? רוב הריוהא העתיקים נקראו ג'וטסו. דו הופיע די מאוחר (סביבות המאה ה18 לזכרוני). הוא קשור קשר הדוק עם הפיכת מעמד הסמוראים משכבת לוחמים לשכבת בירוקרטים - כשהפסיקו להתאמן לקראת מלחמה ממש ושרידה בשדה קרב ועברו להתאמן לשם האימון. כלומר ההבדל בין ג'וטסו לבין דו הוא בדיוק זה - מתאמן ג'וטסו יצא כל בוקר מהבית במטרה "להרוג מישהו", בניגוד למתאמן ה"דו". למתאמן הג'וטסו לא הייתה סיבה אחרת להתאמן. זה ההבדל העיקרי בין שני סוגי המתאמנים - המטרה, לאו דווקא צורת האימון. אבל כאמור, כל זה פרשנות אישית שלי.

 

[אוהד סמט]

נראה לי, אבל אני לא בטוח

ולכן זה קצת עקר מבחינתי להתבטא בנושא, אבל אני אנסה להיות מאוד קצר: נראה לי שאפשר היה למצוא חלק ניכר ממה שאתה קורא "דו" גם אצל אלו שהתאמנו בנסיון להרוג ממש, אם החזיקו מעמד הרבה שנים בעיסוק שלהם (כלומר לא נהרגו). אני חושב שאפשר למצוא הבנה מאוד דומה לזו אצל מי שמתאמן כל פעם מול יריב שמתנגד לו, למעשה, אני לא חושב שיש כזה הבדל בין פעם לעכשיו בהקשר הזה, ואני חושב שההפרדה שאתה עושה נובעת מאיזו תפיסה שהתפתחה בביה"ס שלך ובבתי ספר דומים לו, כאלו שלא מתחילים עם לחימה מהיום הראשון. מכיוון שאני מתאמן בצורה אחרת, יכול להיות שלא נרוויח הרבה מדו-שיח ארוך טווח בנושא הזה. יכול להיות שכן.

 

[Tonjin]

סתם, בשביל האינפורמצייה. ממתי

מתחילים לחימה בגמ"ש, מהשיעורים הראשונים?

 

[אוהד סמט]

אצל המורה שלי, כבר לא.

בקבוצה שאני מדריך, כן. כשאני התחלתי להתאמן האימונים היו מורכבים גם מקרבות אחד על אחד, שניים על אחד, מעגלי לחימה וכו'. היום המורה שלי בוחר לעשות אחרת, משיקוליו הוא, אבל לא מכריח אותי לעשות כמוהו.

 

[דוד כפרי]

מהם שיקוליו? מהם שיקוליך?

 

[אוהד סמט]

ספיר מאוד מוכשר ביד ריקה

לטענתו כל קרב יגמר תוך מקצב של שלוש תנועות בערך, כשאחד הצדדים על הרצפה. הוא גם מתעניין רק בהגנה עצמית. אני, לעומתו, לא כל כך מוכשר ולכן הקרבות והקומבינציות שאני מתאמן עליהם מותאמים למצב שבו לא ניצחתי אחרי מכה אחת ואז היריב מחבק אותי\מנסה לקחת אותי לרצפה וכו'. בנוסף, אני פשוט נהנה מקרבות אימון. לכן האימונים שאני מעביר כמעט זהים לשלו - מלבד הקרבות בסוף.

 

[מיתר נדיר]

לך תשטוף את הפה בסבון, שייגעץ!

תלוי כנראה בהגדרות שלך לרוחניות. המורה שלי לאייקידו, כדוגמא, הוא הכי אנטי "רוחניות" בעולם. המורה שלו נשאל פעם בסמינר איך לפתח את הצ'י, אז הוא עשה פרצוף של אהבל ואמר: "צ'י? אני לא יודע מה זה?" ובכל זאת אני בהחלט עברתי התקדמות נכרת בכיוון זה במהלך, ולדעתי בזכות, האימונים שם. דבר ראשון, אומנות לחימה מלמדת אותך להפסיק לחפף. משהו שבעיני חשוב מאד להתפתחות רוחנית, ושאתה בכלל לא מקבל מהאחים הפסאודו בודהיסטיים למיניהם ומאנשי האהבה והאנרגיה. דבר שני, התרגול הגופני מלמד מודעות עצמית ברמה מאד גבוהה. אתה חייב להיות מודע לתנועות שלך, אבל גם למצבי הרוח ומצבי התודעה, כי הם משפיעים על היכולות שלך. דבר שלישי, אתה לומד התמדה. בשבילי למשל, זה היה קריטי. במקום גישת ה"אני לא מצליח, בטח אני לא מוכשר לזה, אני אעבור למשהו אחר" שירשתי מבית אימי, קיבלתי את גישת "זה לא מצליח, צריך להתאמן על זה" שהיא בעיני חשובה מאד להתפתחות התודעה. בקיצור (מישהו רוצה את המחשב) גם אם המורה לא מלמד רוחניות באופן ישיר, לימודי לחימה נותנים לך כלים שמקדמים אותך מאד בדרך אל הרוחניות, בוודאי אם אתה רוצה ללכת בדרך זו.

 

[אוהד סמט]

תסלחי לי אם אני

מייחס לך תכונות מסויימות, אבל מהיכרות של מספר שנים עם לא מעט אנשים שמתאמנים באמנויות לחימה, אני מרגיש מאוד נוח להגיד שאם השתנית בכיוון שאת מחשיבה אותו כחיובי, זה נובע מהאופי שלך או מהתנהגויות שרכשת לך, ולא בגלל א"ל. אפשר לומר, למרות זאת, שמסגרת תרגול מסויימת ו\או מורה מסויים הם כר נוח יותר לשינויים אצל אנשים מסויימים. זה לא אינהרנטי לאמנות וכל נסיון לטעון ככה הוא אנכרוניזם ניו-אייג'י. נ.ב. כמובן שאפשר להמציא מחר בבוקר אמנות שהיא כן כזו, בהצהרה (יש אפילו הודעה כזו ממש בעמוד הפורום הזה).

 

[אוהד סמט]

נראה לי שאמרנו את אותו הדבר, לא?

 

[מיתר נדיר]

די דומה, בסך הכול. מה שאנחנו יכולים

כנראה להסכים עליו הוא שאמנות הלחימה נותנת כלים שניתן להשתמש בהם לצורך התפתחות רוחנית, אך אינה מהווה מסלול אימונים רוחני מכוון. דרך אגב, אני די בטוחה שבשמבאלה זה דווקא כן מסלול רוחני (או רוחני-רוחני אשכרה) מכוון, אבל בוא לא נדבר על זה. דרך אגב, מה עם איזה הבעת חיבה מדי פעם? בכל זאת, יש פה מישהי שעוד זוכרת את הניק הישן שלך...

 

[avshalomat]

אני לא חושב שזה קירטריון

אצל אוהד להבעת חיבה, אני קורא לו בניקו המקורי כל פעם שאנחנו מתגוששים לנו באותה האבקות מתוקה

, אך בפורום אני מקבל תשובות עינינות בלבד

 

[avshalomat]

מה שהעלית לגבי נושא האינהרטי

אכן נראה לי נכון, ולי אישית סידר בראש משהו, רק הסייג שלי הוא במידה מסויימת לגבי הנושא של היכולת להפריד בין הטכני לפנימי, ופה ניסיתי לנסח כמה דברים אבל הרגשתי שהם לא ברורים לי עד הסוף, אז מחקתי אותם..

 

[avshalomat]

המשך

במחשבה שנייה הסייג שלי הוא מה שאתה בעצם אמרת, לגבי מסגרת התירגול, ומרוכב משניים בעצם אני חושב שלאורך זמן בחיים, אתה לא יכול להפריד את הטכני מהלא טכני לאורך זמן ריצה גדול מספיק אני חושב שהטכני ניתקל במגבלות שמביאות זליגה לצדדים לא טכניים. האם יש לזה קשר לאומניות לחימה? דווקא? אולי דווקא מהכיוון של המאמץ שבונה את הרצון של אדם והרצון המוגדל אולי מביא להתנגשות עם דילמות אתיות או פנימיות, משהו בסיגנון "ככל שגדול אדם כך גדול יצרו הימנו". ואולי לא ובטח שלא לכל האנשים.