../images/Emo204.gif../images/Emo54.gif A Little Bit Longer- פרק 1 חלק I
קרני שמש חיוורות האירו את הבית הקטן שבפינת הרחוב, מטיילות על קירותיו המלוכלכים. טיפות קטנות החלו להופיע על החלון המאובק, זולגות במהירות כמו מתחרות אחת עם השנייה, סוחפות איתם את אשליית הקשת בענן שסירבה להופיע בשמיים. הילארי הביטה בין התריסים השבורים אל שכונת ילדותה, נהנית מהרגעים הקסומים של בוקר חורפי-אביבי. היא הייתה אז בת 14, נערה בגובה ממוצע עם שער שחור כמו הלילה ועיניים כחולות עמוקות שהסתירו מאחוריהן את הסיפור הכואב שלה. סיפור חיים שדמה לחלום בלהות המסרב להיגמר, מכיל בתוכו גיהינום שלם. היא התיישבה על ארגז נמוך ואחזה היטב במזוודה שלה, עיניה תרות במהירות בבית, מנסות לזכור כמה שיותר פרטים מהמקום שלעולם לא תשוב אליו. אצבעותיו טיילו על רוסן המזוודה, נוקשות עליה בקצב תקתוק המחוגים של השעון בחדר הסמוך. עוברים ושבים נעצרו ליד הבית, נועצים מבטים בגינה המוזנחת ובמבנה המטונף שהיה כל כך שונה מהבתים המטופחים שעיטרו את הרחוב. רק מעטים ידעו את הסיבה למראהו, וכמעט כולם העדיפו לשתוק ולא לספר. כמו אמונה תפלה שרצה בין אנשים: מי שייספר- סופו כמו האנשים בבית ההוא. איש לבוש בחליפת עסקים גדולה וכובע שחור עגול שנטה קדימה והסתיר את פניו, חצה במהירות את הרחוב ונכנס לאותו הבית. הילארי קפצה, עיניה נקרעות במהירות בין החפצים בחדר, מחפשות את מקור הרעש. "זה אני" הוא מיהר להרגיע אותה. "ארזת הכול?" היא הנהנה קלושות, עדיין מפוחדת וגררה אליה את המזוודה. "אנחנו יוצאים עכשיו, תוודאי שיש לך כל מה שאת צריכה." היא הנהנה שוב ונתנה מבטים אחרונים חטופים בביתה ההרוס, נוצרת בליבה זיכרונות. "אני מוכנה" היא אמרה בשקט ותלתה את מבטה בעומד מולה, מוכנה לתזוזה. הוא סרק אותה במבט מהיר והחל ללכת לכיוון הדלת, מניח לה לדדות בעקבותיו. מכונית לבנה טסה במעלה הכביש הראשי של לוס אנג'לס, פולטת ענני אבק קטנים מהאגזוז. החלונות החד-צדדים, שנועדו להסתיר את היושבים בה, ברקו באור השמש החיוורת. הרמזור התחלף לאדום והמכונית נעצרה. ג'ו פלט קללה וטופף על ההגה בעצבנות. הוא היה כבר באיחור של חצי שעה להקלטות והכול בגלל הפקק הטיפשי הזה ליד השדה תעופה. האור הירוק ברמזור הופיע, מניח לו להאיץ. הוא חצה את שני הרחובות שנותרו במהירות הבזק, עוקף בדרך חיפושית מקרטעת שהנהג הזקן שלה התלונן בקולי קולות על הנוער של היום. שני המגדלים העצומים של "הוליווד רקאורדס" נגלו לעיניו, גבוהים כרגיל ועם שלל מעריצות צווחניות שדפקו על הדלתות בהיסטריה. הוא סובב את המכונית במהירות אל החניה האחורית, מודה לאל שהן לא יכולות לראות אותו דרך החלון. הוא חנה במהירות וחבש את כובע הצמר שלו, שסיפק סוג של הגנה מזיהוי שלו. דלת הזכוכית האחורית נפתחה אוטומאטית והוא רץ אל המעליות, מתעלם מהצרחות בסגנון "ג'ו אני אוהבת אותך" שנשמעו מהכניסה. דלות המעלית נסגרו ברעש מתכתי עמום והיא החלה לנוע למעלה, נעצרת כעבור כמה שניות. קומה חמש בקע קול נשי מוקלט מהרמקול הזעיר שבתקרת המעלית הקלטות, חדרי בקרה ומחסני כלי נגינה. ג'ו יצא מהמעלית וצעד במהירות אל עבר סוף המסדרון הרחב של הקומה. הוא נעצר מול דלתות פלדה כבדות והעביר את הכרטיס שלו במכשיר המיוחד שלידן. הנורית הקטנה שבצד המכשיר הבהבה בירוק והדלתות נפתחו באיטיות. "תראו מי נזכר להופיע" קווין צעק מקצה החדר, מקדם את אחיו הצעיר שנכנס. "היה פקק, זה לא אשמתי." ג'ו מיהר להגן על עצמו "ובכלל, אם לא הייתם שולחים אותי להחזיר את המגברים של ההופעה מאתמול לאריק , לא הייתי נתקע ליד השדה תעופה במשך שעתיים." "מישהו היה חייב לעשות את העבודה השחורה" קווין משך בכתפיו והחל לכוון את הגיטרה. ניק צחק. תמיד איכשהו נפל על ג'ו להחזיר את הציוד כשאחד מאנשי התחזוקה היו לא יכל להגיע. ~יש המשך~
הפאנפיק, בדומה לפאנפיקים אחרים שמתפרסמים בפורומים, יפורסם פה פעם בשבוע. כרגע הוא מפורסם בימי ראשון אבל יכולים להיות שינויים.
אני מעלה היום את הפרק הראשון ומקווה שתהנו.
