חשוב לדעת ========>>>>

[רון סופר]

../images/Emo127.gifחשוב לדעת../images/Emo127.gif========>>>>

המאמר אולי קצת מסובך ומבלבל (קראתי כמה וכמה חלקים פעמיים) אבל מלמד שיעור מאוד חשוב על ישראל +++++++++++++++++++++++++++++++++++++++ הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש [מאת: דני גוטוויין] +++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

שני תהליכים מרכזיים עיצבו את דמותה של החברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים: מהפכת ההפרטה והתמשכות הכיבוש. בין שני התהליכים, שעמדו ביסוד מדיניותו של הימין הישראלי, התקיים יחס של סיבה ומסובב: הפרטת מדינת הרווחה והסחרת שירותיה הרחיבו בהתמדה את הפערים הכלכליים והחברתיים ופגעו בעיקר במעמדות הנמוכים, שמשקלם באוכלוסייה גדל בד-בבד עם הרחבת אי-השוויון הכלכלי. תנאים אלו הפכו את הכיבוש ואת נגזרותיו – ובעיקר את מפעל ההתנחלות ואת פילוחו של שוק העבודה – למנגנון פיצוי שהגן על המעמדות הנמוכים מפני פגיעת ההפרטה, הידק את תמיכתם בימין, ניכר אותם מן השמאל ויצר את הבסיס החברתי והפוליטי להמשך הכיבוש.

אבל, ככל ששלטון הימין הפך את הכיבוש ואת ההפרטה למצב "טבעי", כן עורפל היחס הסיבתי ביניהם, ואשליית ההפרדה בין ה"חברתי" ל"מדיני" הפכה לחלק מיחסי הכוח שהבטיחו את ההגמוניה של הימין. חשיפת היחס הסיבתי בין ההפרטה לכיבוש אמורה היתה, לפיכך, לעמוד בקדמת מאבקו של השמאל הישראלי בהגמוניה של הימין. ואולם, למרות כישלונו המתמשך לגייס את תמיכת המעמדות הנמוכים במדיניות השלום שלו, לא רק שהשמאל, המייצג חלקים רחבים ממעמדות הביניים, נמנע מלחשוף יחס זה, אלא שהוא אף הוסיף לערפל אותו והציע הסבר סיבתי מנוגד, שלפיו הכיבוש הוא הגורם לאי-השוויון הכלכלי. המסקנה שהתבקשה מהיפוך זה היתה שיש לדחות את המאבק למען צדק חברתי עד לאחר שיושג השלום, והיא שימשה צידוק אידיאולוגי מרכזי למדיניות הכלכלית-חברתית הניאו-ליברלית של השמאל הישראלי בשלושת העשורים האחרונים. אלא שהסיבתיות החלופית שהציע השמאל שִחזרה למעשה את ההפרדה הכוזבת בין החברתי למדיני. השמאל חזר וטען כי המעמדות הנמוכים תומכים בימין למרות שמדיניותו מנוגדת לאינטרסים שלהם; הוא הסביר תמיכה זו בשלל נימוקים אידיאולוגיים, כמו דת ולאומנות, הקוסמים למעמדות אלו; והדגיש כי חוסר הרציונליות של תמיכה זו מקשה להיאבק בה. הגיון ההפרדה בין החברתי למדיני שאימץ השמאל חזר אפוא והתגלה בפרשנות אידיאליסטית ופטרונית, שלא רק כפפה את ההוויה להכרה, אלא אף הכחישה את הבסיס הכלכלי-חברתי להגמוניה של הימין, בסיס שביטולו הוא תנאי לגיבוש הכוח הפוליטי הדרוש למאבק בכיבוש. עולה כי יותר משהשמאל הסביר את אי-השוויון הכלכלי בכיבוש, הוא השתמש בכיבוש כתירוץ לאשרורו של אי-השוויון, שבפועל יצר את התנאים לביסוס שלטון הימין ולהמשך הכיבוש.

כפי שיובהר בהמשך, ההסבר ל'פרדוקס השמאל', היינו תמיכתו של השמאל במבנה הכוח המבטיח את ההגמוניה של הימין, טמון באינטרס של מעמדות הביניים, המהווים את תשתית התמיכה של השמאל הישראלי, בהאצת מהפכת ההפרטה, שהיוותה גורם להמשך הכיבוש. ברור כי נקודת המבט הכלכלית-חברתית המוצעת כאן מאירה רק חלק ממכלול הסיבות המזינות את התמשכות הכיבוש, אך העדרה מן השיח האקדמי והציבורי פוגע בהבנת התופעה, לא כל שכן בגיבוש דרכים למאבק בה. פיצוי לפירוק מדינת הרווחה מפעל ההתנחלות בשטחים והגידול המהיר באי-השוויון הכלכלי בישראל היו חלקים משלימים של מבנה הכוח שכונן הימין כדי להבטיח את שלטונו מאז המהפך ב-1977. הימין זיהה את מדינת הרווחה האוניברסלית כאחד ממקורות העוצמה הפוליטית של תנועת העבודה, ובדומה לתאצ'ריזם הוא חתר לפרקה על ידי ניוון שירותיה, תוך הפרטתם ההדרגתית והפיכתם לסחורות. מדיניות זו פגעה תחילה בעיקר במעמדות הנמוכים. כדי להסוות ולמתן את פגיעתה במצביעיו, יצר הימין מנגנון פיצוי שסיפק תחליפים חלקיים לשירותיה של מדינת הרווחה האוניברסלית באמצעות המגזרים שהוגדרו על בסיס עדתי, דתי או תרבותי. אסטרטגיה זו שימשה זרז למיסודם הפוליטי של המגזרים, ששיסע את החברה הישראלית וביסס את שלטון הימין כקואליציה של מגזרים יריבים. המסחור והמִגזור היו צדדים שונים של מדיניות ההפרטה: המעמדות הנמוכים, שלא יכלו לרכוש את השירותים החברתיים שהפכו לסחורות, נדחקו "להתמגזר" ולנסות להשיגם באמצעות כוחם הפוליטי; המגזור, מצדו, ערער את יסודות מדינת הרווחה ויצר חלל שאִפשר להפריט את שירותיה ולמסחרם – וחוזר חלילה. מפעל ההתנחלות הוא הגילוי המובהק של זיקת הגומלין בין ההפרטה למגזור: מדינת הרווחה האוניברסלית שפורקה בישראל הוקמה על בסיס מגזרי בשטחים. ההטבות המופלגות שהציעה "ארץ ההתנחלויות" בתחומי הדיור, החינוך, הבריאות, המיסוי והתשתית הפכו למנגנון שפיצה את המעמדות הנמוכים על הפגיעה שחוללה ההפרטה בשירותי הרווחה בישראל, והן שהניעו את עיקר תנועת ההגירה לשטחים. במעבר ל'יש"ע' – מונח שהפך את הטריטוריה לתיאולוגיה ואת הכיבוש לגאולה – היה גלום גם הון סמלי: הסתפחות לעילית החדשה של המתנחלים, שהפכה את חציית הקו הירוק לחצייה – גם אם מדומיינת – של הגבול בין ישראל השנייה לראשונה. ההזדהות הרעיונית של "מתנחלי המצוקה" עם מפעל ההתנחלות טשטשה את המניע הכלכלי להגירתם וסיפקה לשמאל צידוק נוסף להפרדת החברתי מן המדיני. ואולם בפועל ההתנחלויות פתחו בפני המעמדות הנמוכים סיכוי לשדרוג כלכלי וחברתי, שחשיבותו – גם בקרב מי שלא מימשו אותו בפועל – גברה ככל שהפרטת מדינת הרווחה העמיקה את אי-השוויון בישראל. סיכוי זה מחק את הקו הירוק לא פחות משעשה זאת רעיון ארץ-ישראל השלמה. דחיית הסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" בידי המעמדות הנמוכים מצביעה אף היא על כך שההיגיון המנחה את ניציותן של ה"שכונות" הוא כלכלי יותר מאשר אידיאולוגי או מדיני, ובתנאי משטר ההפרטה – בניגוד לקובלנה החוזרת של השמאל – הוא 'רציונלי' לחלוטין: נוכח פירוק מדינת הרווחה בישראל הריבונית, ראו המעמדות הנמוכים את ההשקעה בהתנחלויות כהשקעה בהם ובעתידם, ולכן דחו את ההנגדה שיצר השמאל בין השכונות להתנחלויות כהנגדה כוזבת. מנגנון הפיצוי של הכיבוש הסווה אפוא את הפגיעה בשירותים החברתיים, וכך הפך אמצעי לקידומה ולהעמקתה של מהפכת ההפרטה ולהידוק זיקתם של המעמדות הנמוכים לימין. עולה, כי כשם שהכיבוש יצר את ההתנחלויות – ההפרטה יצרה את המתנחלים.

[המשך יבוא]

 

[רון סופר]

המשך

מנגנון הפיצוי של הכיבוש השפיע על האידיאולוגיות של המעמדות הנמוכים ושל מעמדות הביניים כאחד. נוכח הזיקה ההדוקה המתקיימת בישראל בין ריבוד מעמדי, מוצא עדתי ודפוסי הצבעה, ייחסו המעמדות הנמוכים למתקפה של השמאל על ההתנחלויות מניעים חברתיים יותר מאשר מדיניים: הם ראו בה ניסיון של מעמדות הביניים לחסום את הסיכוי שפתח בפניהם הכיבוש להתמודד עם הגידול באי-השוויון ולשפר את מעמדם הכלכלי והחברתי. בד-בבד, זיהוי ההתנחלויות עם מעורבות המדינה בהספקת השירותים החברתיים הקל על השמאל להתנער ממחויבותו למדינת הרווחה, מהלך שעמד בהלימה לאינטרס ההפרטה של מעמדות הביניים וסיפק להם תירוץ "ערכי" לנסיגה מן הסולידריות החברתית אל הניאו-ליברליזם. ההפרדה הכוזבת בין החברתי למדיני שיקפה אפוא את הניגוד שיצרה הפרטת מדינת הרווחה בין ישראל לשטחים, ניגוד שהקנה לקו הירוק משמעות חברתית ככל שהוא הלך ואיבד את משמעותו המדינית.

כפל-הפנים של ה כמאיץ של מהפכת ההפרטה וכמנגנון התגוננות ופיצוי מפני תוצאותיה התגלה גם בשוק העבודה. מצד אחד, הכיבוש חשף את המעמדות הנמוכים לתחרות חסרת סיכוי עם הפועל הפלסטיני, שיתרונו גדל ככל שהוא הסתגל לדרישות שוק העבודה הישראלי, תוך הסתפקות בתנאי שכר נמוכים מאלו שדרש הפועל היהודי. מצד שני, הפועל היהודי יכול היה להתמודד עם תחרות זו – שנוצלה בהמשך גם כשוט לפירוק העבודה המאורגנת ולהפרטת שוק העבודה הישראלי – רק "בזכות" מדיניות של סגרים מתמשכים שהקשתה על הופעתו הסדירה של הפועל הפלסטיני לעבודה. מדיניות זו הפכה את יהדותו של הפועל היהודי לנכס כלכלי. אין פלא, אפוא, ש"השלום המופרט" שהציע השמאל נתפס כאיום על-ידי המעמדות הנמוכים: שכן הוא צפוי לפגוע קשות בכושר התחרות של הפועל היהודי בשוק העבודה, שגבולותיו עתידים היו להתרחב לכל "המזרח התיכון החדש" עתיר העבודה הזולה. דבר זה הגביר את הסתייגותם של המעמדות הנמוכים מן השלום ואת ניכורם מן השמאל. ההפרטה - אסטרטגיה לשימור ההגמוניה של השמאל ההפרדה הכוזבת בין החברתי למדיני משקפת את שחיקת תודעת הכלליות והאחריות החברתית של מעמדות הביניים תומכי השמאל. ההיגיון המעמדי החוזר ומייצר הפרדה זו התגלה כבר בסיסמה "שלום עכשיו". הלהט המוסרי, המעין-דתי, שהקנה אתוס ה"עכשיו" למאבק לקידום השלום ולעצירת ההתנחלויות, הדגיש את אדישותם של מעמדות הביניים להתרחבות אי-השוויון הכלכלי בתוך ישראל, וחשף את הפער בין היומרה הממלכתית של השמאל לבין האינטרסים המעמדיים של מצביעיו. כך התגלה אתוס ה"עכשיו", שעימת את ה"צדק" עם ה"דמוקרטיה", כהתרסה פוליטית ותרבותית של ההגמוניה הישנה, המזוהה עם תנועת העבודה, נגד המעמדות הנמוכים, ובעיקר המזרחים והחרדים, שהעבירו את השלטון לימין. אתוס ה"עכשיו" ביטא את תסכולם של הממסדים הוותיקים נוכח אובדן יכולתם לעצב את החברה מתוך הפוליטיקה ובאמצעותה, ואת נחישותם לשמור על מעמדם ההגמוני תוך עקיפתה – אסטרטגיה שעתידה היתה להבשיל למדיניות ההפרטה.

השמאל היה שותף פעיל בכינון משטר ההפרטה, שיצר את התנאים החברתיים והפוליטיים להמשך הכיבוש. משהתברר למעמדות הביניים, מצביעי השמאל, כי תמיכת המעמדות הנמוכים עתידה להבטיח את שלטון הימין לאורך זמן, הם אימצו את ההפרטה כאסטרטגיה לשימור זכויות היתר שלהם תוך עקיפת הפוליטיקה. ההפרטה העבירה את השליטה בכלכלה ובחברה מידי המדינה לידי השוק והממסדים המקצועיים, שבהם שמרו מעמדות הביניים על ההגמוניה שלהם. ככל שבתוקף האינטרסים המעמדיים של מצביעיו נשאב השמאל אל הגיון ההפרטה, כך בסתירה לשיח השלום שלו הוא אימץ גם את מנגנון הפיצוי של הכיבוש כדרך להאצתה. השילוב שבין ההפרטה לכיבוש שימש מכנה משותף שאִפשר את כינון משטר ממשלות האחדות הלאומית, ושילוב זה שב והתגלה גם במדיניותן של ממשלות השמאל. יצחק רבין ואהוד ברק הכירו בקשר שבין הגידול בפערים הכלכליים לתמיכה בימין, כפי שמלמדות הצהרותיהם בדבר הצורך ב"סדר עדיפויות חדש" או בהקלת סבלה של "החולה במסדרון", אך כנציגים של מעמדות הביניים שניהם לא רק שלא מיתנו את מהפכה ההפרטה, אלא אף האיצו אותה. ממשלת רבין חתמה על הסכמי אוסלו כדי לשים קץ לכיבוש, אך בתקופת כהונתה הוסיף מספר המתנחלים לגדול, סתירה המוסברת על ידי פן אחר של מדיניותה: העמקת ההפרטה של השירותים החברתיים, ובמיוחד החינוך, הבריאות והעבודה. השמאל גם אִפשר את המשך התפתחותן של ההתנחלויות בכך שדחה את הדיון בעתידן עד להסדר הקבע. התנהלות זו סתרה, אמנם, את מדיניות השלום, אך היא שירתה את מדיניות ההפרטה, שכן בפועל היא שימרה את תפקידה של "ארץ ההתנחלויות" כמדינת רווחה חלופית. ככל שההפרטה פגעה במעמדות הנמוכים – שהשמאל ניסה לשווא לרכוש את תמיכתם – כן גדל תפקידו של מנגנון הפיצוי של הכיבוש, שהפך באופן פרדוקסלי תנאי לשלום.

ההפרטה היא אפוא תבנית היחסים החברתיים המזינים את הכיבוש. "השלום המופרט" של השמאל העמיק את אי-השוויון הכלכלי, שהלם את תפיסת האינטרס העצמי של מעמדות הביניים והעצים את הכיבוש כמנגנון פיצוי למעמדות הנמוכים. כך שוכפלה ההפרדה בין החברתי למדיני להאחדה של השלום והכיבוש ולביטול הדרגתי של ההבדל בין שמאל לימין אל תוך מדיניות ה"היפרדות" וה"התנתקות".

תולדותיו של השמאל הישראלי בשלושת העשורים האחרונים הן אפוא כרוניקה של כישלון ידוע מראש. האינטרס של מעמדות הביניים בהאצת ההפרטה ביטל את השמאל לתוך הימין ועשה אותו שותף למדיניות של המשך הכיבוש. העדפת אינטרס ההפרטה של מעמדות הביניים על פני בניין הכוח הפוליטי הדרוש לסיום הכיבוש, באמצעות מאבק לשוויון