הנה זה (זה יחסית ממש ארוך)
חמישה נגד העולם Green River החלוצית התפרקה על רקע חילוקי דעות פנימיים – סטון וג'ף רצו ללכת לכיוון של רוק קלאסי וגלאם, ואף הצהירו בגלוי על רצונם להגיע ללייבל גדול, ומארק ארם וסטיב טרנר רצו להישאר נאמנים לפאנק ולהארדקור. לאחר הפיצול, מארק ארם וסטיב טרנר הקימו את Mudhoney, וסטון גוסארד, ג'ף אמנט וברוס פיירוות'ר הקימו את Mother Love Bone, שלקחה לה לסולן את אנדי ווד. מאדר לאב בון הייתה הלהקה שהייתה אמורה ''לפרוץ בגדול'' ולכבוש את המצעדים, אך מותו של אנדי ווד בשנת 90' טרף את הקלפים ושם קץ לחלום התהילה. לאחר מותו של אנדי, סטון, ג'ף והגיטריסט החדש מייק מקרידי הקליטו ביחד עם כריס קורנל ומאט קמרון מ-Soundgarden את Temple of the Dog, ביחד עם סולן חדש ולא מוכר שייבאו מסן-דיאגו – אדי וודר שמו, גולש גלים בשעות הפנאי ומתדלק אמיץ לעת צרה. סטון, ג'ף ומייק הקימו להקה חדשה ביחד עם הסולן החדש אדי וודר (ומתופף מזדמן בשם דייב קרוסן) – Pearl Jam היה שמה – והחליטו לנסות שוב. ובכן, הניסיון הצליח – Ten, אלבום הבכורה של פרל ג'ם, הפך (ביחד עם Nevermind של Nirvana) לאלבום ענק שעשה שמות במצעדים ובמכירות (ועבר מספרית אפילו את נוורמיינד), והציג לכל העולם את הגראנג' הסיאטלי. פרל ג'ם מילאו אצטדיונים וניגנו את המוזיקה שלהם ללא הפסקה. לכאורה, סטון וג'ף הצליחו להגשים את חלומם, אבל היו נתונים להתקפות חוזרות ונשנות על המוזיקה שלהם, ע''י עיתונות רוק שחירחרה מלחמה מטופשת ביניהם לבין נירוונה (על תקן ''הרוקרים הטובים מול הרוקרים הרעים''), הצהרות לא-מחמיאות של קוביין (ז''ל) עצמו, ובעיקר – לגיוני מעריצים ''אופנתיים'', שכמו במקרה של נירוונה, רצו קדושים מעונים – הם רצו שפרל ג'ם, ואדי וודר בפרט, יהיו הליצנים האישיים שלהם, הקהל רצה שהם יבכו, שיצחקו, שיאמרו מה שמצפים מהם לומר, שיתאימו למסגרת שבנו עבורם, שיקבלו בשמחה את משבצת ''מנהיגי הדור'' ויהיו מעין בובה על חוט ושייצרו את המוזיקה שלהם כמו מתוך פס יצור – הרי יש כללי היצע וביקוש בכלכלה! וכל המעריצים החדשים שלהם מאוד יתאכזבו אם הם לא יקבלו בדיוק את מה שרצו. אדי וודר אמר מתישהו: ''הם לא יודעים מה הם רוצים, הם רוצים גיבור, הם רוצים קדוש מעונה... הם רוצים את נשמתך'' – באהבה ובשנאה שנשפכה עליהם, בדרישות האינסופיות מהאלילים שלהם, הקהל קרע את הלהקה לגזרים. הניסיון הצליח – הניסוי נכשל. ב- allmusic נכתב על פרל ג'ם ש''הם הגיבו להצלחה כמו צבאים למול אורותיה הקדמיים של משאית'', ולפי דעתי זה תיאור די מדויק. פרל ג'ם - מרגישים שהם נלחמים על חייהם כלהקה ובני אדם, ופגועים מההאשמות בעשיית מוזיקה ממוסחרת - החליטו, במילים פשוטות, לחרבש לעצמם את התהילה: שמו של אלבומם השני שיצא ב-93' לא הופיע באף מקום על עטיפת הדיסק, ופרל ג'ם סירבו בכל תוקף לשחרר קליפים שיקדמו את האלבום (למרות שמאוחר יותר התירו לשדר ביצוע מצוין של השיר “Rearviewmirror” שניגנו בהופעה חיה ב-SNL). לא רק זה, אלא ששמו של אלבומם השני הוא Vs. - ''נגד''. לא יכולה להיות ראיה ברורה יותר למה שפרל ג'ם הרגישו באותה עת: היחסים בינינו לבין הקהל הם לא של תועלת הדדית סימביוטית, אלא של טורף ונטרף. ואכן, בהרגשה של חיה פצועה שנסה על נפשה, נכנסו פרל ג'ם לאולפן עם המפיק Brendan O’Brien (שהפיק גם את Ten) וטכנאי הסאונד המצוין Nick Didia, והקליטו את Vs, אלבומם השני. התוצר הסופי הוא אלבום ש(ברובו)שולטת בו הרגשת פראנויה ורדיפה – החל מהריף האקסטטי של “Go”, השיר הפותח את האלבום, דרך שירים כמו “Animal”, בהם מסביר וודר ישירות את המצב בו הלהקה נתונה ומה היא הרגישה: 'One two three four five against one' – חמישתנו נגד עולם אחד; “Daughter”, שמדבר על התעללות; שירים כמו “Rats” – המעריצים שמתרבים כמו עכברושים ורוצים דם; “Rearviewmirror” הפרנואידי לתפארת; התחינה ב-“Leash”: 'שחררו אותנו מהרצועה, אנחנו עוד צעירים'; והשיר המסיים “Indifference”, שבו אומר אדי ביאוש ''אני יכול לצעוק עד שאוזני יתחרשו, קולי ידום ועיני יתעוורו, אך זה לא ישנה''. בדומה ל-Dirt, האלבום הקלאסי מ-92' של Alice in Chains, להקה סיאטלית אחרת, Vs יכול להתפרש כאלבום קונספט, ש(כמעט)כולו עוסק בהרגשת רדיפת הקהל את הלהקה. אדי וודר כמעט קורע לעצמו את הגרון בשירה ניחרת, כאילו להמחיש בדיוק עד כמה חשוב לו להעביר את המילים, ולתת להן את הכוח שנדרש להן: ''It’s! My! Blood!'' הוא זועק. גם ''Saw you in my rear view mirror'' (כי גם כשאתה מנסה להתרחק מהתהילה היא רודפת אחריך ולא נותנת לך מנוח), וגם את התחינה הנואשת למאזינים: ''Why would you wanna hurt me?'' בשיר “Animal”. מייק מקרידי, הגיטריסט המוביל, תורם את חלקו לאמוק בסולואים מהירים וזועקים. סטון גוסארד מוסיף לעיצוב הסאונד והשירים וג'ף אמנט והמתופף דייב אברוזס נותנים דרייב פנימי לאורף כל האלבום, כמו מנוע של מכונית במנוסה. בנוסף להרגשת הרדיפה וזהות ה''חיה הפצועה'' או ''הבחורה המוכה'' שאימצו לעצמם פרל ג'ם באלבום זה (כמו בשירים “Daughter” ו- “Rearviewmirror”), האלבום גם לא שוכח להחזיר מלחמה פה ושם ולתקוף את הגבר האמריקאי הממוצע, אותו היטיבו לתעב להקות סיאטליות, שנשענו על מורשת פאנק הארדקור, פמיניזם ומחשבה עצמאית: השיר ''W.M.A'' – ראשי תיבות של White Male American – תוקף את הגבר האמריקאי הממוצע. גם השיר ''Glorified G'', עם המילים ''יש לי רובה, למעשה יש לי שניים, אבל זה בסדר חבר, אני מאמין באלוהים'', ו-''מרגיש כ''כ גברי כשאני חמוש''. פרל ג'ם, ממש כמו נירוונה, היו נחושים בדעתם להיפטר מהמעריצים הלא רצויים ובכך, שוב, לשמור על עצמאותם כמוזיקאים וכבני אדם. יוצא מן הכלל באלבום הזה הוא השיר “Elderly Woman Behind the Counter In a Small Town” – פייבוריט אישי שלי, ואם בוחרים להבין את האלבום כיחידה הכוללת קונספט, או לפחות נושא אחיד, אז השיר הזה הוא כמו נווה מדבר, שמדבר על ההרגשה הנפלאה של לראות חברים ותיקים, עם השורה המתקתקה-מרירה: ''Hearts and thoughts they fade, fade away''. אולי יהיה יותר קל להבין את המועקה שהתהילה הביאה ללהקה ולחבריה אם נזכרים בראיון שנתן אדי וודר, ראיון שהתקיים 9 ימים לאחר התאבדותו של קורט קוביין: אדי לא יכול היה להיות רגוע – שנייה אחת ישב בשקט ודיבר בקול חרישי, ושנייה אחרי זה השתולל בזעם, העיף כיסאות מצד אחד של החדר לשני ולא הפסיק לקלל ולדבר בהתרגשות. מה שאמר היה מאוד פשוט – קוביין לא עמד בזה, ואדי, שעבר בדיוק את אותו דבר, חשש שהוא יהיה הבא בתור. את האימה הזו ניתן בבירור לשמוע ב-Vs, פחד שהתגבר מאז והוביל להחלטה של הלהקה לשבור את כל הכלים, לשנות כיוון מוזיקלי ולחזור ב-95' עם אלבום שונה הרבה יותר – Vitalogy. * ויש גם השגות ותגובות באותו עמוד.
