LILO digital
New member
../images/Emo124.gifפרק שישי!../images/Emo124.gif
מצטערת שלא אהיה הרבה בפורום בתקופה הקרובה. "התחילו הלימודים" - זה התירוץ הקלישאי והמעצבן, אני יודעת, אבל מה לעשות? אצלי זה באמת נכון: אני בכיתה י"ב, אני עושה השנה את כל המקצועות של 5 יחידות, מארגנת את מסיבת הסיום הגדולה שבאמצע השנה (כן, אמצע), מתחילה לעבוד במלצרות כדי לממן את שיעורי הנהיגה שגם הם מתחילים בקרוב, ומסיימת את תהליך ההוצאה לאור של הספר שלי. בקיצור... אשתדל להיות כאן הרבה, אבל אני לא מבטיחה שאצליח. בכל אופן על הפיק שלי אני אמשיך לעבוד כי את זה אני באמת חייבת לכם וגם לעצמי. אז הנה - הפרק השישי, שלדעתי, יצא מוצלח למדי. תיהנו!
פרק שישי: איחוד כוחות "מה נעשה?" דניאל שאלה את עצמה בלי הרף. "נו, את הפכת את עצמך למנהיגה שלנו, אולי כדאי שתגידי לי את?" סאשה זעפה. (*בפרק הקודם להזכירכם היא כבר התחילה להתמרמר שדניאל תפסה פיקוד*) "אוקיי, אם יש לך רעיון, כולנו נשמח לשמוע." ממוטמון ירה את ההתקפה המרכזית שלו. "סילון קפואאאא!!!" טאאח! בית הממתקים של באבאמון הפך לגוש קרח. "אה, ממש יופי," היא רטנה. "לקח לי שעות לבשל את הטופי של החלונות!" "צריך לעשות משהו," אמר קאי, "לפני שהוא יקפיא את כל האיזור!" "להבת אש!" ההתקפה של דניאל שוב הופעלה, אבל ממוטמון אפילו לא נרעד. "תמשיכו להשתעשע," חשב דוכס החושך בקול רם. "ממוטמון חסין וחזק מידי." "חייב להיות משהו שאפשר לעשות," צרח ג'ימי, בעודו מצמיח עשרות גבעולים מהאדמה. הם נכרכו שוב ושוב סביב רגליו של ממוטמון, אבל שוב ושוב הדיג'ימון הענקי התרומם ובעט והצליח להשתחרר מהם בקול קריעה. "ילדים, תפעלו ביחד," אמרה באבאמון. קיטימון קיפץ לה על הכתף וצעק "ביחד! ביחד! ביחד!" "אוקיי, תתקיפו כולם בבת אחת," אמרה דניאל. "שלוש- ארבע- ו!" הלהבה, הברק, הקרח והגבעולים היכו בממוטמון. הוא נרתע קצת, אבל לא הובס. "אם אתקרב קצת, אצליח לקשור אותו חזק," צעק ג'ימי. הוא רץ אל הממוטמון כדי להפעיל את כוח הצמח, אבל ממוטמון פתאום שלח את החדק שלו ותפס את ג'ימי והרים אותו באויר. "ג'ימי!" קראו כולם בבהלה. "תתקיפו! עכשיו!" צרח הילד בעודו עף באויר (*זה די מצחיק, למען האמת...*). סאשה עמדה לירות סילון קרח, אבל דניאל עצרה אותה. "את תפגעי בג'ימי! צריך לחשוב על משהו אחר!" "הוא בסך הכל ילד," אמרה סאשה בעיניים דומעות. "אני יודעת. בגלל זה עלינו להיזהר." "תתקיפו!" המשיך ג'ימי לצעוק מלמעלה. "אני אציל אותך, ג'ימי!" צעקה סאשה, נחושה בדעתה לגלות קצת אחריות לשם שינוי. אולי היה זה משום שרצתה להוכיח לדניאל שהיא טובה לא פחות ממנה, ואולי בעצם מהסיבה האמיתית, שלא הייתה רגילה, בעולמה העשיר והמפונק, לראות ילד קטן וחסר ישע נתון בידי מפלצת מאיימת. אבא'לה היה מגונן עליי, נכון? הגיע תורי לגונן כעת על מישהו אחר. "ממוטמון, בבקשה, הורד את ג'ימי," בכתה סאשה. הממוטמון המשיך להניף את ג'ימי מצד לצד, ובינתיים שוב ירה סילוני קרח בילדים. הם נפלו על האדמה. ברק חשמל עף מהדיג'יכלי המצפצף של קאי, ופגע בלחי של הממוטמון. ג'ימי כמעט עף באויר מעוצמת המכה. "תיזהר, קאי!" קראה דניאל. "מצטער." קליירמון, שצפה בהם דרך הטלוויזיה, התגלגל בצחוק מרושע. "נכון שזה נפלא, ידידי?" דוכס החושך, שעמד לידו וצפה גם כן במתרחש, לא ענה, רק המשיך לנעוץ את מבטו הקר. "אני אנסה לירות בו אש מאחורה," אמרה דניאל, "בזמן שאחפה עליכם, אתם תסיחו את תשומת ליבו ותנסו לפגוע בחדק..." "זה מסוכן מידי," בכתה סאשה, "ג'ימי עלול להיפגע." "עיבדו ביחד! ביחד!" קיטימון המשיכה לצעוק. "מוכרחים להתקיף, סאשה, מוכרחים להילחם," אמרה דניאל. "יש מצבים שבהם חייבים להילחם..." היא נזכרה בישראל. פתאום דמיינה את התקפותיו של ממוטמון כמו המרגמות של הערבים והיריות של החיילים. בדמיונה ראתה פתאום את אחיה הגדול, לבוש מדי צה"ל, פותח את דלת הבית וקורא "חזרתי!". היא ראתה בדמונה את עצמה ואת הוריה באים בריצה ומחבקים אותו. היא תמיד כל כך מתגעגעת אליו. רוצה שיהיה שלום, שלא תהיה מלחמה. אבל לפעמים מוכרחים להילחם... "אבל ג'ימי עלול להיפגע," קולה של סאשה הדהד בראשה. סאשה לא רצתה להילחם. היא לא הייתה רגילה לכך. מעולם לא נדרש ממנה להפגין כוח – המשרתים עשו עבורה הכל. היא רק רצתה לחלץ את ג'ימי ולהגיע הביתה בשלום... "ג'ימי לא עשה לך שום דבר רע, ממוטמון," עיניה מלאו דמעות, "בבקשה, תניח לו." "זה לא יעזור, סאשה---" "אני חייבת לנסות, דניאל! אולי... לא חייבים באמת להילחם, אולי אפשר להגיע אליו..." "עיבדו ביחד!" קיטימון עדיין צעקה, ובאבאמון הנהנה בראשה. "ביחד, ילדים. לא רק אחד עם השני, אלא ראש עם לב, מוח עם כוח, ילד עם... דיג'ימון!" עיניה של סאשה נעצמו בחוזקה. היא הייתה חייבת להוכיח לדניאל, שגם החשיבה שלה, גם האמונה שלה – נכונה! "ממוטמוווווון!" צרחה סאשה, "הפעלת איחוד כוחות!!!" הדיג'יכלי שלה זהר.
מצטערת שלא אהיה הרבה בפורום בתקופה הקרובה. "התחילו הלימודים" - זה התירוץ הקלישאי והמעצבן, אני יודעת, אבל מה לעשות? אצלי זה באמת נכון: אני בכיתה י"ב, אני עושה השנה את כל המקצועות של 5 יחידות, מארגנת את מסיבת הסיום הגדולה שבאמצע השנה (כן, אמצע), מתחילה לעבוד במלצרות כדי לממן את שיעורי הנהיגה שגם הם מתחילים בקרוב, ומסיימת את תהליך ההוצאה לאור של הספר שלי. בקיצור... אשתדל להיות כאן הרבה, אבל אני לא מבטיחה שאצליח. בכל אופן על הפיק שלי אני אמשיך לעבוד כי את זה אני באמת חייבת לכם וגם לעצמי. אז הנה - הפרק השישי, שלדעתי, יצא מוצלח למדי. תיהנו!
