../images/Emo124.gif זיתרענן!!!
אמרתי לך שאני אהיה חצופה, ואתה הסכמת, אז ברשותך, הנה ביקורת קטנה (לא ממש) לסיפור שלך: הדרך בה בחרת לספר את הסיפור היא דלה יותר מסיני בכפר נידח שמלקט אורז לפרנסתו, וזה חבל כי הפוטנציאל עצום. יש בעיה עם ההתחלה של הסיפור. במקום לתת לקורא להיחשף לדמויות לאט לאט, אתה חושף אותן במערומיהם כבר במשפט הראשון: "היא לא היתה תמימה, אבל נחשבה צדיקה. היא לא היתה דוגמנית, אבל היתה יפהפיה אמיתית. הוא לא היה שבבניק, אבל היה לו ראש פתוח וזורם. הוא לא היה דוגמן, אבל היה לו גוף של כזה." תן לקוראים ללמוד את הדמות ולו רק בגלל שמדובר בסיפור בהמשכים. אתה קובע עובדות במקום לספר סיפור. וכדאי גם להקפיד על פיסוק נכון. -------------------------------------------------------------------------------------- עוד דבר שהפריע לי - חוסר היגיון משווע בפרטים הקטנים: 1. איך ייתכן שבחור ובחורה שנפגשו בטעות בסופר ייפגשו שוב למחרת באותו המקום בלי שום ועוד באותה מחלקה של מוצרים? 2. הם נפגשו פעם אחת בטעות. בסדר. נפגשו פעם שנייה בלי לתכנן. בסדר. ואז הוא אומר לה "מחר"? בלי שנדע שהוא או היא נדלקו אחת על השני, שהיה שם "קליק", שום דמות לא תוהה על קנקנה של הדמות הניצבת. אם לא הייתי יודעת מראש שהם דתיים ואפילו חרדים הייתי חושבת שמדובר בתכנון מהודק ביותר של סטוץ בין בחור ובחורה שסובלים מדימוי עצמי נמוך. ולמה זה? כי הוא קבע להיפגש איתה בפאקינג חניון אפל!!! 3. "ברגע המפגש הוא שכח הכל. היא חשבה על הקוקו שהחל נפרם." הקוקו של מי? שלה? של הבחור? בתחילת הסיפור הסתפקת בלדרג את היופי שלהם בלי להגיד איך הם נראים בעצם. 4. "להתחרט מהחרטה, ולהתחרט מהחרטה על החרטה (תעשו את החשבון לבד)." כדאי להתרחק מסוגריים בכתיבה בכלל ובכתיבת סיפור בפרט. 5. "איזה כדאי לקחת?" עדיין גב אל גב כקונים תמימים. "אקווה פרש" "אני לוקח והולך לקופה. תקבלי אותה מחר. בכניסה לחניון הלאום" "בשבע וחצי בבוקר? עדיף מחרתיים בחמש בצהריים". "טוב. ביי" "להתראות" מיהו בכלל שייקבע לה מה לעשות? אין רגש בדברים שלו והוא בסך הכל קובע לה מה, מתי ואיך. אחרי שהוא אומר לה שהם ייפגשו בחניון, היא שואלת בתדהמה: "בשבע וחצי בבוקר?" מאיפה היא יודעת באיזו שעה הוא התכוון? הוא אמר? הוא רמז? ואז הם נפרדים בקרירות כמו זוג שנשוי כבר חמישים שנה. "טוב. ביי", "להתראות". לקוראים אין מושג מה הם מרגישים באותו רגע. ------------------------------------------------------------------------------------------ אני לא מתיימרת להבין, באמת שלא, אבל זוהי דעתי. אני ממליצה לך בחום ללכת לסדנת כתיבה, זה יפרה אותך יותר ממה שאתה חושב. אני הלכתי. ועכשיו, הרשתי לעצמי לכתוב מחדש חצי מהפרק הראשון. שים לב לפרטים ועל שאפשר לקרוא את זה ממש בתור סיפור ועם אותם רעיונות שאתה כתבת. "הוא והיא - פרק ראשון" כל מה שהיא רצתה לעשות היה לקנות שמפו בניחוח פירות טרופיים. היא נכנסה אל מרכז הקניות רחב המימדים ודילגה בין שלל מחלקות הבשר, הגבינה והירקות, ישר אל מחלקת ההיגיינה. היא עמדה לבדה אל מול טורים שלמים של בקבוקי שמפו לשיער, ניסתה לאתר את הניחוח שלשמו הגיעה למקום. ואז היא הרגישה שהיא לא לבד. כשהיא הרימה את פניה מתחתית המדף תוך כדי חיפוש התווית "פירות טרופיים", היא הבחינה בגבר, בחור במחשבה שנייה, שהביט בה חלופות תוך כדי שגם הוא מתלבט בין ניחוחות עשויים של שמפו לשיער. אחרי דקה או שתיים של היסוס הוא החליט לפנות אליה. "גם את מתלבטת?", הוא שאל מחוייך. "דווקא לא". היא השיבה. "באתי לקחת משהו ספציפי, אבל הבעיה היא שאני מתקשה למצוא אותו". "מה חשבת לקחת?" הוא ניסה להכנס איתה לשיחה. "פירות טרופיים". למרות שניסתה להשמע אדישה, היא בחנה אותו מרגע ששמה לב לקיומו. הוא נראה בתחילת שנות העשרים המוקדמות, היה לבוש בקפידה במכנסיים וחולצה שהיו ראויים ללבישה גם באירוע משפחתי חשוב, שיערו היה קצר ובהיר ומשקפיים הונחו על פניו והשוו לו מראה אינטלקטואלי. "בחירה נבונה", הוא אמר וניגש אל צידו השמאלי של המדף, עבר במהירות על השמות, פעולה שלוותה בכיווץ העיניים למרות העובדה שהן עוטרו בזגוגיות זכוכית. "הנה", הוא אמר. "פירות טרופיים". הוא הרים את הבקבוק והתקדם לעברה כדי למסור לה אותו. "תודה", היא הרימה את זרועה ולקחה את הבקבוק. ואז היא הפנתה לו את גבה ופנתה ללכת. "רגע", הוא אמר בפזיזות, מה שהשווה לקולו אינטונציה מתחננת. היא הסתובבה לעברו, חציה שמחה על כך שהוא קרא לה וחציה המום מזה. "כן?" עדיין אדישה כלפי חוץ "מחר נבחר משחת שיניים"? *** מחר הגיע. היא לא ממש התכוונה לחזור לסופר אחרי שהיא כבר הייתה בו אתמול, אבל זה היה לפני שהיא פגשה אותו. היא הרגישה את ההבדל בין אתמול להיום, למרות שהיא ניסתה להתעלם ממנו. הפעם היא בחרה בחצאית ובחולצה יקרים יותר, היא התאפרה קלות, דבר שלא נהגה לעשות אלא רק בפגישות, באירועים ובשבתות, והיציאה אל מרכז הקניות לוותה בחשש קל ובחיוך שסירב לפנות את מקומו. כשהיא חזרה שוב אל מחלקת ההיגיינה, אבל הפעם אל החלק של משחות השיניים, הוא כבר חיכה לה שם. היא עמדה מטרים ספורים ממנו וחייכה קלות. גם הוא חייך. "שלום", הוא אמר ועשה את עצמו מחפש משהו בין המדפים. "הנה", הוא שלף משחת שיניים שטוענת לניחוח של קוקוס וניל למשך שש שעות משעת הצחצוח. "זה ירגיש לך כאילו את לועסת מסטיק במשך", הוא הציץ על גב האריזה. "שש שעות." היא צחקה בלי לומר מילה אך הייתה מרוצה. מכל הפגישות שהייתה בהן, הבחורים סבלו מחוסר הומור משווע, מה שהקשה על זרימה של העניינים גם אם הבחור היה לטעמה. והוא היה לטעמה. "אבל", הוא הוסיף. "את לא תקבלי אותה עכשיו". "באמת?" היא ניסתה להקניטו. "אז מתי אני אקבל אותה?" "את תקבלי אותה מחר, כשניפגש ב"קפה, קפה", פסגת זאב. מכירה, כן?" הוא חשש לרגע שהיא לא תסכים. "אמממ..." היא לא באמת התמהמה. "בסדר. רק שיהיה ברור, אם אתה תשכח את המשחה, אני אשכח את הארנק". הוא חייך חיוך שחשף את שיניו המסותתות. "אם זה ככה, אז אני אשמור אותה איתי. אני אשן איתה אפילו". "טוב", היא אמרה. "נתראה מחר". "מעולה!" הוא השתדל שלא לצהול מדי. "מחר בשבע וחצי". ואז היא פנתה לצאת כשהיא יודעת כשהפעם הוא לא יעצור אותה. מחר הם נפגשים. ------------------------------- זהו, לא היה לי כוח להמשיך.
אמרתי לך שאני אהיה חצופה, ואתה הסכמת, אז ברשותך, הנה ביקורת קטנה (לא ממש) לסיפור שלך: הדרך בה בחרת לספר את הסיפור היא דלה יותר מסיני בכפר נידח שמלקט אורז לפרנסתו, וזה חבל כי הפוטנציאל עצום. יש בעיה עם ההתחלה של הסיפור. במקום לתת לקורא להיחשף לדמויות לאט לאט, אתה חושף אותן במערומיהם כבר במשפט הראשון: "היא לא היתה תמימה, אבל נחשבה צדיקה. היא לא היתה דוגמנית, אבל היתה יפהפיה אמיתית. הוא לא היה שבבניק, אבל היה לו ראש פתוח וזורם. הוא לא היה דוגמן, אבל היה לו גוף של כזה." תן לקוראים ללמוד את הדמות ולו רק בגלל שמדובר בסיפור בהמשכים. אתה קובע עובדות במקום לספר סיפור. וכדאי גם להקפיד על פיסוק נכון. -------------------------------------------------------------------------------------- עוד דבר שהפריע לי - חוסר היגיון משווע בפרטים הקטנים: 1. איך ייתכן שבחור ובחורה שנפגשו בטעות בסופר ייפגשו שוב למחרת באותו המקום בלי שום ועוד באותה מחלקה של מוצרים? 2. הם נפגשו פעם אחת בטעות. בסדר. נפגשו פעם שנייה בלי לתכנן. בסדר. ואז הוא אומר לה "מחר"? בלי שנדע שהוא או היא נדלקו אחת על השני, שהיה שם "קליק", שום דמות לא תוהה על קנקנה של הדמות הניצבת. אם לא הייתי יודעת מראש שהם דתיים ואפילו חרדים הייתי חושבת שמדובר בתכנון מהודק ביותר של סטוץ בין בחור ובחורה שסובלים מדימוי עצמי נמוך. ולמה זה? כי הוא קבע להיפגש איתה בפאקינג חניון אפל!!! 3. "ברגע המפגש הוא שכח הכל. היא חשבה על הקוקו שהחל נפרם." הקוקו של מי? שלה? של הבחור? בתחילת הסיפור הסתפקת בלדרג את היופי שלהם בלי להגיד איך הם נראים בעצם. 4. "להתחרט מהחרטה, ולהתחרט מהחרטה על החרטה (תעשו את החשבון לבד)." כדאי להתרחק מסוגריים בכתיבה בכלל ובכתיבת סיפור בפרט. 5. "איזה כדאי לקחת?" עדיין גב אל גב כקונים תמימים. "אקווה פרש" "אני לוקח והולך לקופה. תקבלי אותה מחר. בכניסה לחניון הלאום" "בשבע וחצי בבוקר? עדיף מחרתיים בחמש בצהריים". "טוב. ביי" "להתראות" מיהו בכלל שייקבע לה מה לעשות? אין רגש בדברים שלו והוא בסך הכל קובע לה מה, מתי ואיך. אחרי שהוא אומר לה שהם ייפגשו בחניון, היא שואלת בתדהמה: "בשבע וחצי בבוקר?" מאיפה היא יודעת באיזו שעה הוא התכוון? הוא אמר? הוא רמז? ואז הם נפרדים בקרירות כמו זוג שנשוי כבר חמישים שנה. "טוב. ביי", "להתראות". לקוראים אין מושג מה הם מרגישים באותו רגע. ------------------------------------------------------------------------------------------ אני לא מתיימרת להבין, באמת שלא, אבל זוהי דעתי. אני ממליצה לך בחום ללכת לסדנת כתיבה, זה יפרה אותך יותר ממה שאתה חושב. אני הלכתי. ועכשיו, הרשתי לעצמי לכתוב מחדש חצי מהפרק הראשון. שים לב לפרטים ועל שאפשר לקרוא את זה ממש בתור סיפור ועם אותם רעיונות שאתה כתבת. "הוא והיא - פרק ראשון" כל מה שהיא רצתה לעשות היה לקנות שמפו בניחוח פירות טרופיים. היא נכנסה אל מרכז הקניות רחב המימדים ודילגה בין שלל מחלקות הבשר, הגבינה והירקות, ישר אל מחלקת ההיגיינה. היא עמדה לבדה אל מול טורים שלמים של בקבוקי שמפו לשיער, ניסתה לאתר את הניחוח שלשמו הגיעה למקום. ואז היא הרגישה שהיא לא לבד. כשהיא הרימה את פניה מתחתית המדף תוך כדי חיפוש התווית "פירות טרופיים", היא הבחינה בגבר, בחור במחשבה שנייה, שהביט בה חלופות תוך כדי שגם הוא מתלבט בין ניחוחות עשויים של שמפו לשיער. אחרי דקה או שתיים של היסוס הוא החליט לפנות אליה. "גם את מתלבטת?", הוא שאל מחוייך. "דווקא לא". היא השיבה. "באתי לקחת משהו ספציפי, אבל הבעיה היא שאני מתקשה למצוא אותו". "מה חשבת לקחת?" הוא ניסה להכנס איתה לשיחה. "פירות טרופיים". למרות שניסתה להשמע אדישה, היא בחנה אותו מרגע ששמה לב לקיומו. הוא נראה בתחילת שנות העשרים המוקדמות, היה לבוש בקפידה במכנסיים וחולצה שהיו ראויים ללבישה גם באירוע משפחתי חשוב, שיערו היה קצר ובהיר ומשקפיים הונחו על פניו והשוו לו מראה אינטלקטואלי. "בחירה נבונה", הוא אמר וניגש אל צידו השמאלי של המדף, עבר במהירות על השמות, פעולה שלוותה בכיווץ העיניים למרות העובדה שהן עוטרו בזגוגיות זכוכית. "הנה", הוא אמר. "פירות טרופיים". הוא הרים את הבקבוק והתקדם לעברה כדי למסור לה אותו. "תודה", היא הרימה את זרועה ולקחה את הבקבוק. ואז היא הפנתה לו את גבה ופנתה ללכת. "רגע", הוא אמר בפזיזות, מה שהשווה לקולו אינטונציה מתחננת. היא הסתובבה לעברו, חציה שמחה על כך שהוא קרא לה וחציה המום מזה. "כן?" עדיין אדישה כלפי חוץ "מחר נבחר משחת שיניים"? *** מחר הגיע. היא לא ממש התכוונה לחזור לסופר אחרי שהיא כבר הייתה בו אתמול, אבל זה היה לפני שהיא פגשה אותו. היא הרגישה את ההבדל בין אתמול להיום, למרות שהיא ניסתה להתעלם ממנו. הפעם היא בחרה בחצאית ובחולצה יקרים יותר, היא התאפרה קלות, דבר שלא נהגה לעשות אלא רק בפגישות, באירועים ובשבתות, והיציאה אל מרכז הקניות לוותה בחשש קל ובחיוך שסירב לפנות את מקומו. כשהיא חזרה שוב אל מחלקת ההיגיינה, אבל הפעם אל החלק של משחות השיניים, הוא כבר חיכה לה שם. היא עמדה מטרים ספורים ממנו וחייכה קלות. גם הוא חייך. "שלום", הוא אמר ועשה את עצמו מחפש משהו בין המדפים. "הנה", הוא שלף משחת שיניים שטוענת לניחוח של קוקוס וניל למשך שש שעות משעת הצחצוח. "זה ירגיש לך כאילו את לועסת מסטיק במשך", הוא הציץ על גב האריזה. "שש שעות." היא צחקה בלי לומר מילה אך הייתה מרוצה. מכל הפגישות שהייתה בהן, הבחורים סבלו מחוסר הומור משווע, מה שהקשה על זרימה של העניינים גם אם הבחור היה לטעמה. והוא היה לטעמה. "אבל", הוא הוסיף. "את לא תקבלי אותה עכשיו". "באמת?" היא ניסתה להקניטו. "אז מתי אני אקבל אותה?" "את תקבלי אותה מחר, כשניפגש ב"קפה, קפה", פסגת זאב. מכירה, כן?" הוא חשש לרגע שהיא לא תסכים. "אמממ..." היא לא באמת התמהמה. "בסדר. רק שיהיה ברור, אם אתה תשכח את המשחה, אני אשכח את הארנק". הוא חייך חיוך שחשף את שיניו המסותתות. "אם זה ככה, אז אני אשמור אותה איתי. אני אשן איתה אפילו". "טוב", היא אמרה. "נתראה מחר". "מעולה!" הוא השתדל שלא לצהול מדי. "מחר בשבע וחצי". ואז היא פנתה לצאת כשהיא יודעת כשהפעם הוא לא יעצור אותה. מחר הם נפגשים. ------------------------------- זהו, לא היה לי כוח להמשיך.
