../images/Emo124.gif ביקורת של "Time Out ת"א"
אמה ויגואר, ספר שכבר הומלץ בעבר, אך ביקורת חדשה שקראתי גרמה לי להמליץ עליו שוב. אז אם עדיין לא קראתם, רוצו לקרוא. אמה ויגואר אריקה פישר עברית: דפנה עמית עם עובד, 316 עמ´ קשה מאוד לקרוא את "אמה ויגואר" מבלי לבכות. לאו דווקא משום שהספר מתרחש בתוככי הזוועה הגדולה הקרויה גרמניה הנאצית, אלא משום שהוא עוסק באנשים הרגילים, האוהבים וכואבים ומקווים ועורגים וחרדים - באלה שהמשטר המפלצתי מחסל ובאלה שיכולים, לכאורה להמשיך בשגרת חייהם. "אמה ויגואר" הוא סיפור אהבתן האמיתי אך כל-כך לא אפשרי של אליזבט ווסט, עקרת בית גרמנייה נשואה ואם לארבעה בנים, ופליצה שרגנהיים, צעירה יהודייה שווסט הכירה באמצעות חברה, ושעוררה בה תחושות שטרם ידעה. "...נוכל לרוץ סוף סוף זו לזרועותיה של זו, ואז נהיה רק את ואני בעולם." סיפור האהבה שלהן - אהבה גדולה שמצאו כשברחובות ברלין השתולל השטן - משוחזר לפרטי פרטים באמצעות ראיונות (עם ווסט שעדיין חיה כיום, ועם אחרים ששרדו את המלחמה), מסמכים, תצלומים, מכתבים, קטעי יומן ושירה. שום דבר בחיי השתיים לא בישר את שעתיד היה להתרחש בחיי הנפש שלהן: ווסט ניהלה רומנים עם עמיתים של בעלה, גילתה שהוא עצמו בוגד בה, חשבה על גירושים, פרידה וחלוקת רכוש, דאגה שהבנים יקבלו השכלה הולמת, ואפילו חיה בשלום עם המפלגה הנאצית - חיה את חייה כפי שעשו מאות אלפי נשים אחרות. שרגנהיים, שאיבדה בגיל צעיר את אמה ואחר-כך גם את אביה, מוצאת עם עליית הנאצים מסתור אצל חברה, ותקופה ארוכה מנסה להשיג אשרות הגירה לארצות שונות. לאחר היכרותן של השתיים היא זוכה בוויזה לארצות הברית, אך נשארת בגרמניה כדי לא לעזוב את אליזבט, לילי שלה. היא נתפסת לבסוף בידי הנאצים, ונלקחת למחנה ריכוז שממנו לא תשוב. חלקים מהספר כתובים בלשון תיעודית והם מרתקים. מרגשים במיוחד דווקא הרגעים הקטנים. למשל פתק שפליצה שולחת ללילי: "אני אוהבת אותך", כתוב בו, "חוץ מזה אני במרתף. יגואר הרעב שלך." לקוח מתוך: Time Out תל-אביב, גליון מס´ 7 מדור ביקורת ספרים, דפנה לוי
אמה ויגואר, ספר שכבר הומלץ בעבר, אך ביקורת חדשה שקראתי גרמה לי להמליץ עליו שוב. אז אם עדיין לא קראתם, רוצו לקרוא. אמה ויגואר אריקה פישר עברית: דפנה עמית עם עובד, 316 עמ´ קשה מאוד לקרוא את "אמה ויגואר" מבלי לבכות. לאו דווקא משום שהספר מתרחש בתוככי הזוועה הגדולה הקרויה גרמניה הנאצית, אלא משום שהוא עוסק באנשים הרגילים, האוהבים וכואבים ומקווים ועורגים וחרדים - באלה שהמשטר המפלצתי מחסל ובאלה שיכולים, לכאורה להמשיך בשגרת חייהם. "אמה ויגואר" הוא סיפור אהבתן האמיתי אך כל-כך לא אפשרי של אליזבט ווסט, עקרת בית גרמנייה נשואה ואם לארבעה בנים, ופליצה שרגנהיים, צעירה יהודייה שווסט הכירה באמצעות חברה, ושעוררה בה תחושות שטרם ידעה. "...נוכל לרוץ סוף סוף זו לזרועותיה של זו, ואז נהיה רק את ואני בעולם." סיפור האהבה שלהן - אהבה גדולה שמצאו כשברחובות ברלין השתולל השטן - משוחזר לפרטי פרטים באמצעות ראיונות (עם ווסט שעדיין חיה כיום, ועם אחרים ששרדו את המלחמה), מסמכים, תצלומים, מכתבים, קטעי יומן ושירה. שום דבר בחיי השתיים לא בישר את שעתיד היה להתרחש בחיי הנפש שלהן: ווסט ניהלה רומנים עם עמיתים של בעלה, גילתה שהוא עצמו בוגד בה, חשבה על גירושים, פרידה וחלוקת רכוש, דאגה שהבנים יקבלו השכלה הולמת, ואפילו חיה בשלום עם המפלגה הנאצית - חיה את חייה כפי שעשו מאות אלפי נשים אחרות. שרגנהיים, שאיבדה בגיל צעיר את אמה ואחר-כך גם את אביה, מוצאת עם עליית הנאצים מסתור אצל חברה, ותקופה ארוכה מנסה להשיג אשרות הגירה לארצות שונות. לאחר היכרותן של השתיים היא זוכה בוויזה לארצות הברית, אך נשארת בגרמניה כדי לא לעזוב את אליזבט, לילי שלה. היא נתפסת לבסוף בידי הנאצים, ונלקחת למחנה ריכוז שממנו לא תשוב. חלקים מהספר כתובים בלשון תיעודית והם מרתקים. מרגשים במיוחד דווקא הרגעים הקטנים. למשל פתק שפליצה שולחת ללילי: "אני אוהבת אותך", כתוב בו, "חוץ מזה אני במרתף. יגואר הרעב שלך." לקוח מתוך: Time Out תל-אביב, גליון מס´ 7 מדור ביקורת ספרים, דפנה לוי