תודה יקרה
כתבת לי כל כך יפה. לפעמים זה נראה לי שאני לא כל כך בסדר שאני כל כך עצובה על מה שקרה, כי יש לי ברוך ה' שלושה בנים מקסימים (תאומים ועוד אחד), בלי עין הרע. הם כבר די גדולים (שנה הבאה אם ירצה ה' גם השלישי בבית ספר), וזה כבר 5 שנים שחיכיתי להריון חדש, כולל טיפולים רבים מאוד, בינהם השבחות והפריות...... ללא ספק הבנים שלי (ובעלי המקסים) הם המקור לשמחה אמיתית, אבל העצב נשאר לו שם......עמוק עמוק. הרגשתי שהבנות היו בדיוק מה שחסר לי בחיים, וכל כך שמרתי עליהן כל ההריון, סבלתי הרבה גם יסורי מצפון (הפחתתי שלושה עוברים באותו הריון, כדי שההריון ישרוד, זו הייתה חמישייה) וגם יסורים גופניים, מכיוון שריבוי העוברים וההפחתה גרמו לבעיות רבות. אחרי הכל, קשה לי לעכל את זה, קשה לי לשמוח בלי לזכור את העצב, וקשה לי להתמודד עם כל מיני דברים שאני נתקלת בהם שקשורים לילדים פגועים וליחס של ההורים אליהם. בקיצור-ההתמודדות בהחלט קשה עלי. ויחד עם זאת, יש לי אמונה בטוב, עמוק בלב אני מאמינה שאלוקים יודע מה נכון עבורנו כרגע, ומה שעברנו כנראה היה למטרה מסויימת, שאולי אנו עדיין לא הבנו, אך וודאי שיש תכלית לכל. הידע והאמונה נמצאים במוח ובלב, אבל עדיין עמוק יותר, כך אני מרגישה, קיים הצער הגדול על הבנות היפהפיות שלנו (אפילו קראנו להן בשמות).. ליבי איתך גם על הבנים. מי יודע, יום אחד אולי יבואו אחרים תחתם.... רק לאלוהים פתרונים.