גם אני אצטרף להתפקדות -
אני shoosh (שם בדוי
), אמא של תינוקת חמודה ושובבה בת שנה, ושל עוד שני בנים שתמיד ישארו בלב שלי. קצת קשה לי להחליט מה בדיוק לכתוב, איך לסכם כמה שנים לתוך מספר משפטים. בקצרה, אחרי כמה וכמה טיפולי פוריות סוף סוף קרה הנס והושג הריון. הריון שהתחיל כשלישיה, והמשיך כתאומים (עובר אחד "פרש מהמרוץ" בעצמו). עד שבוע 23 הכל היה נפלא, בדיקות תקינות, הרגשה נהדרת, ריחפתי באויר מרוב אושר. בשבוע 23 בסוף הסקירה השנייה, הרופא רוצה להיות יסודי ומחליט למדוד גם צוואר רחם, וכאן מתחיל הסיוט. הוא שולח אותנו בבהילות לבי"ח, צוואר רחם מחוק לחלוטין, חשש כבד ללידה מוקדמת. בבי"ח אני מגלה שמה שחשבתי שהן תנועות עובר הם למעשה צירים סדירים (מי אמר שצירים חייבים לכאוב?), הרופאים כולם בדעה אחת, ההריון הזה אבוד, אין מה לעשות ואיך להציל. יומיים אחר כך, נולדים שני הבנים הבכורים שלנו, כל אחד 500 גר' של יופי ושלמות. הלב נשבר לאלפי רסיסים. את התקופה שאח"כ אין צורך לתאר, כל אחת כאן בפורום חוותה את הכאב הבלתי אפשרי הזה. ברגע שמתאפשר אנחנו חוזרים לטיפולי הפוריות, לשמחתנו לא לוקח זמן רב מדי עד שמגיע הריון נוסף. אין בי שמחה כשאני מגלה שאני בהריון, אין שום חיוך בפעם הראשונה שרואים אצל הרופא דופק, אין הקלה אחרי סקירה ראשונה תקינה, ובסקירה השנייה אני כולי מאובנת מפחד. משבוע 17 שוב צירים, משבוע 20 שמירה קפדנית בבית, ביקור שבועי אצל הרופא, כמה וכמה אישפוזים במחלקת היי-ריסק, אין ספור מוניטורים ובדיקות US, זריקות פרוגסטרון פעמיים בשבוע, פרסולט במינון מקסימלי, המון מתח וחרדות ודמעות ועצבים. ואחרי כל זה - תינוקת אחת מקסימה ביותר, שנולדה בדיוק בזמן בשבוע 39+5, ומאז החיים הרבה הרבה יותר שמחים...
העבר תמיד איתנו, לא אשקר, זה עדיין כואב. אבל כבר לא תופס כל דקה ביום, כל מחשבה, כבר אפשר לנשום ולצחוק ולהנות ולהיות מאושרים, באמת מאושרים. הלוואי שכך יהיה אצל כל אחת ואחת מבנות הפורום הזה