../images/Emo117.gif../images/Emo117.gif../images/Emo117.gif

קמה הבוקר, מביטה עליה מהחלון כמו בכל בוקר והיא - שחורה, מפויחת, כבויה. ביתם של רבבות יצורים, גדולים כקטנים, הרוס ותידרש תקופה ארוכה, אם בכלל, כדי לשקם. במשך שעות ארוכות עמלו כבאים לכבות את הבעירה והיא תיעתעה בהם - לרגע נדמה ששככה, נעלמה ופתאום, משב רוח נוסף והיא עולה וחורצת לשונה כנגדם. ושוב. ושוב. ושוב. לכאורה, הם ניצחו, בני האדם, הרי האש כובתה כליל. האמנם נצחון? הגבעה האחרונה מול ביתי שנותרה ירוקה, לאחר שבני האדם רוצצו וריטשו את ביתם של התנים שכה אהבתי לשמוע בלילות והיום התמעטו עד כאב. ואני, שבחרתי לגור כאן בעיקר בגלל עצם קיומה, הפסדתי. אני... והתנים... אבל אלו האחרונים, ממילא, הפסידו מזמן... בוקר טוב, ישראל
 

פלסטיק

New member
נראה לי שהתנים עברו דרומה יותר

אני חושב שראיתי אותם במסעם... בגלל השתוללות הכלבת נאחל גם להם רק בריאות...
 

האלי

New member
עבדתי פעם עם איש אחד

קטן קומה ורזה, עם אף גדול וחיוך קטן מתחתיו. (גליציאנר, למי שזה אומר משהו) ניסינו אז לפרוץ דרך חדשה, הן מבחינת הטכניקה והן מבחינת השיווק. בסוף הוא הצליח, אני עזבתי את המפעל קצת לפני שהוא פרץ את דרכו. אבל אכזבות וכשלונות ידעתי שם. ולאיש הזה, יוסף שמו, היתה אמירה שהיה חוזר עליה כל פעם שנדמה היה ששוב נתקלנו בקיר. הוא היה אומר: "מה עושה איש שביתו נשטף בשיטפון? אוסף את מה שנותר והולך לבנות לו בית חדש במקום גבוה יותר" ואז היה מתרחב מעט החיוך הקטן שמתחת לאף הגדול. ואני אומר, שיטפון? שריפה? אותו הדבר... שלך, האלי.
 
למעלה