Gemini joe8
New member
../images/Emo107.gif
הפסימי והאופטימי. S.K \ "אתה יודע מה? בטוח אתה צודק, רק שאין לי כוח לשקוע לזה עכשיו" אמרתי לו באמצע המשפט, עוד אחת משיחות המוטיבציה שלו. נו האופטימי הטיפש הזה שגר אצלי בראש, הוא תמיד יודע לצוץ בזמן הכי לא נכון. אין לי כוח אליו עכשיו. ---------------------- "זה לא שהוא חסר בסיס, הפחד הזה. היא עוזבת לשנה ואתה נשאר מאחור אז תתחיל לקבל את הנבואה שמגשימה את עצמה" הוא זורק לעברי. אה, זה כבר הפסימי. הוא תמיד יודע מתי לצאת מהחור שלו. לזחול החוצה ולכרסם בביטחון. ועברנו אליו בשידור חי: "מה אתה חושב כל הטלפונים האלה, והאנשים החדשים שהיא תפגוש, מי יזכור אותך עוד חצי שנה? תהיה עוד זיכרון עמום בעבר" זיכרון מודחק יותר נכון, חשבתי לעצמי. --------------------- "אל תקשיב לו הוא מטורף. תמיד חושב על התרחיש הכי גרוע. ממש חזון אחרית הימים. כמה דרמטי מצדך. כמה אווילי מצדי לחשוב בכלל שאולי פעם, רק פעם אחת הדברים מסתדרים ואתם מנצחים וכן נשארים ביחד, כנגד כל הסיכויים" --------------------- וזה יכול להמשיך ככה לנצח. זה לא שיש להם משהו אחר לעשות חוץ מלהתווכח על הגורל שלי. אולי בקרב הזה אחד מהם ינצח. לפעמים הוא מצליח לעורר בי משהו, האופטימי הזה. מן סידרת תמונות שמוצגת מאחורי עניי העצומות, חרוטה בזיכרוני ומוצגת מתוכי כהקרנה פרטית של נוסטלגיה מתוקה, שמחכה לשוב לחיים. אבל אז אני פוגש אותה שוב. בהתחלה מופתע, פחות ממקודם. פחות נרתע. כבר לא מפחד. למדתי לאהוב את המגע שלה כמו שאף פעם לא אהבתי ואהובתי מדריכה מצוינת. היא מפסיקה את הויכוח שלהם ברגע. נראה לי שהם מפחדים ממנה. האופטימי פחות. מספיקה רק הנגיעה. ההתמקדות, הסמליות שבטקסים. איכשהו, היא לא צריכה לנסח את זה במילים, בכדי להרגיע אותי.
הפסימי והאופטימי. S.K \ "אתה יודע מה? בטוח אתה צודק, רק שאין לי כוח לשקוע לזה עכשיו" אמרתי לו באמצע המשפט, עוד אחת משיחות המוטיבציה שלו. נו האופטימי הטיפש הזה שגר אצלי בראש, הוא תמיד יודע לצוץ בזמן הכי לא נכון. אין לי כוח אליו עכשיו. ---------------------- "זה לא שהוא חסר בסיס, הפחד הזה. היא עוזבת לשנה ואתה נשאר מאחור אז תתחיל לקבל את הנבואה שמגשימה את עצמה" הוא זורק לעברי. אה, זה כבר הפסימי. הוא תמיד יודע מתי לצאת מהחור שלו. לזחול החוצה ולכרסם בביטחון. ועברנו אליו בשידור חי: "מה אתה חושב כל הטלפונים האלה, והאנשים החדשים שהיא תפגוש, מי יזכור אותך עוד חצי שנה? תהיה עוד זיכרון עמום בעבר" זיכרון מודחק יותר נכון, חשבתי לעצמי. --------------------- "אל תקשיב לו הוא מטורף. תמיד חושב על התרחיש הכי גרוע. ממש חזון אחרית הימים. כמה דרמטי מצדך. כמה אווילי מצדי לחשוב בכלל שאולי פעם, רק פעם אחת הדברים מסתדרים ואתם מנצחים וכן נשארים ביחד, כנגד כל הסיכויים" --------------------- וזה יכול להמשיך ככה לנצח. זה לא שיש להם משהו אחר לעשות חוץ מלהתווכח על הגורל שלי. אולי בקרב הזה אחד מהם ינצח. לפעמים הוא מצליח לעורר בי משהו, האופטימי הזה. מן סידרת תמונות שמוצגת מאחורי עניי העצומות, חרוטה בזיכרוני ומוצגת מתוכי כהקרנה פרטית של נוסטלגיה מתוקה, שמחכה לשוב לחיים. אבל אז אני פוגש אותה שוב. בהתחלה מופתע, פחות ממקודם. פחות נרתע. כבר לא מפחד. למדתי לאהוב את המגע שלה כמו שאף פעם לא אהבתי ואהובתי מדריכה מצוינת. היא מפסיקה את הויכוח שלהם ברגע. נראה לי שהם מפחדים ממנה. האופטימי פחות. מספיקה רק הנגיעה. ההתמקדות, הסמליות שבטקסים. איכשהו, היא לא צריכה לנסח את זה במילים, בכדי להרגיע אותי.
