../images/Emo104.gifהשליחות
בס"ד היום האחרון של השנה הערת טרום הודעה: אני יודע שהכרזתי על שובי ממזמן ומאז נדמתי אך הרבה גורמים שלא היו תלויים בי מנעו ממני אפשרות לכתוב ולהגיב עד עתה. גוף ההודעה: מטבע הדברים, עקב העובדה שכעת ערב ראש השנה וכלונו בהכנות וללא הרבה זמן, אני אכתוב על משהו שמזמן רציתי אך חשוב לכתוב אף אם עקב השעה הדבר יהיה בתימצות. ראיתי בפורום הזה וגם אני זוכר מהפורום בוואלה [ז"ל] הרבה הודעות בנושא חד-מיניות ואמונה/דת כשלכולם היה אותו מכנה-משותף פלוס-מינוס של הרגשת הדיכדוך, של "איך יוצאים מהבוץ הזה",של איפה כן הבעיה/לא הבעהי על מה לבכות יותר ועל מה פחות וכדו' בקיצור גישה עם שליליות מסויימת [אולי מתאים לזה לשון הסלנג: "דפיקות"] אמנם אני "רק" בן 24 ואייני יכול לומר "נער הייתי וגם זקנתי" אך בכל זאת אני חושב שעברתי מספיק ושאני מרגיש מספיק בשביל לכתוב את המבט שלי בנושא ולחלוק על המבט הנ"ל. אני חושב שהמבט הנכון על כל העניין הזה ירכש אם ננסה לחשוב על ה"בעיה" כעל "כשרון" ועל ה"דפיקות" כעל "שליחות". למה אני מתכוון? אחד בדברים הנוספים שהועלו בפורום הוא העובדה שה"בעיה" הזו יוצרת מעין אווירת "אהבת חינם" בין אנשים, שוברת מחיצות ומקרבת אנשים ללא בעיית "מחיצות". אנשים נפתחים לשמוע אנשים אחרים בכנות ובתחושה שמה שהשני אומר זה באמת מתוך רצון טוב כלפי. אני חושב שהעובדה של היותנו אנשי אמונה בעלי אהבה רחבה יותר, "לא נורמלית" [לא "ישרית" אם תרצו] רק הופכת אותנו למפיצי אמונה טובים יותר. או גם מפיצי דת טובים יותר [גם זה מספיק טוב]. [מאוד חשוב לי שהמשפט הבא יקרא באקורד הנכון ולא תעלה ממני הבנה שגויה, כי זה מאוד אפשרי-] אנשי "פנים אל פנים" טובים יותר. אנשים שיכולים לגשת ולדבר על המהות העמוקה שלנו במגע ישיר מלב אל לב ללא אמצעים עוקפים ו"מסך חוסם" של "הוא בא להטיף לי" "להכריח אותי נגדי" "לא באמת אפכת לו ממני" "לא רוצה להבין אותי". בפשטות. לא צריך להסכים אבל כדאי לנסות לחשוב על הנקודה הזו. למי בעולם יותר מאיתנו מתאימה האמירה "יש לנו אהבה והיא תנצח"? -טוהר-
בס"ד היום האחרון של השנה הערת טרום הודעה: אני יודע שהכרזתי על שובי ממזמן ומאז נדמתי אך הרבה גורמים שלא היו תלויים בי מנעו ממני אפשרות לכתוב ולהגיב עד עתה. גוף ההודעה: מטבע הדברים, עקב העובדה שכעת ערב ראש השנה וכלונו בהכנות וללא הרבה זמן, אני אכתוב על משהו שמזמן רציתי אך חשוב לכתוב אף אם עקב השעה הדבר יהיה בתימצות. ראיתי בפורום הזה וגם אני זוכר מהפורום בוואלה [ז"ל] הרבה הודעות בנושא חד-מיניות ואמונה/דת כשלכולם היה אותו מכנה-משותף פלוס-מינוס של הרגשת הדיכדוך, של "איך יוצאים מהבוץ הזה",של איפה כן הבעיה/לא הבעהי על מה לבכות יותר ועל מה פחות וכדו' בקיצור גישה עם שליליות מסויימת [אולי מתאים לזה לשון הסלנג: "דפיקות"] אמנם אני "רק" בן 24 ואייני יכול לומר "נער הייתי וגם זקנתי" אך בכל זאת אני חושב שעברתי מספיק ושאני מרגיש מספיק בשביל לכתוב את המבט שלי בנושא ולחלוק על המבט הנ"ל. אני חושב שהמבט הנכון על כל העניין הזה ירכש אם ננסה לחשוב על ה"בעיה" כעל "כשרון" ועל ה"דפיקות" כעל "שליחות". למה אני מתכוון? אחד בדברים הנוספים שהועלו בפורום הוא העובדה שה"בעיה" הזו יוצרת מעין אווירת "אהבת חינם" בין אנשים, שוברת מחיצות ומקרבת אנשים ללא בעיית "מחיצות". אנשים נפתחים לשמוע אנשים אחרים בכנות ובתחושה שמה שהשני אומר זה באמת מתוך רצון טוב כלפי. אני חושב שהעובדה של היותנו אנשי אמונה בעלי אהבה רחבה יותר, "לא נורמלית" [לא "ישרית" אם תרצו] רק הופכת אותנו למפיצי אמונה טובים יותר. או גם מפיצי דת טובים יותר [גם זה מספיק טוב]. [מאוד חשוב לי שהמשפט הבא יקרא באקורד הנכון ולא תעלה ממני הבנה שגויה, כי זה מאוד אפשרי-] אנשי "פנים אל פנים" טובים יותר. אנשים שיכולים לגשת ולדבר על המהות העמוקה שלנו במגע ישיר מלב אל לב ללא אמצעים עוקפים ו"מסך חוסם" של "הוא בא להטיף לי" "להכריח אותי נגדי" "לא באמת אפכת לו ממני" "לא רוצה להבין אותי". בפשטות. לא צריך להסכים אבל כדאי לנסות לחשוב על הנקודה הזו. למי בעולם יותר מאיתנו מתאימה האמירה "יש לנו אהבה והיא תנצח"? -טוהר-