../images/Emo10.gif
שלום לכם... אני רוצה לשאול, האם התאפקות ממושכת יכולה לגרום לנזק בגופה של מישל? (פיזי/מחלתי) אני אסביר... עד לפני שנה גרנו בבית פרטי, כך שמישל היתה יוצאת מתי שרק חשקה, לרוץ ולשחק בגינה וגם לעשות את צרכיה. כך זה נמשך 3 שנים... בסתיו האחרון עברנו לבניין דירות, כך שהינו מוכרחים להתרגל לעובדה, שנצטרך לרדת עם מישל. בן זוגה של אמי יוצא מוקדם בבוקר לעבודה וחוזר לקראת לילה, כך שהוא "מחוץ לתחום". אמי, גם היא, טוענת שמישל שייכת "לי", ולכן, היא לא צריכה לרדת איתה... מה שמשאיר את ה-"טרחה" הזאת לי ולאחי. זה ממש מעצבן אותי, שכולם "אוהבים" את מישל, משחקים איתה בבית, ומחשיבים אותה כבת בית, אבל כשזה נוגע לכך שצריך לרדת איתה, היא פתאום "שלי". (טוב, אבל התסכולים האלה הם כבר לפורום אחר, אני מניח...) הלאה... אחי לומד ועובד, וישנם ימים שהוא יוצא מוקדם בבוקר ללימודים וחוזר בחצות מהעבודה, משמע, הוא כול היום אינו בבית. ואני... אני עובד רק משמרות לילה, כך שאני יוצא לעבודה בערב, וחוזר בסביבות 7:00-8:00, ואז חוזר, מבצע כמה מטלות בית, וישן עד המשמרת הבאה (בדר"כ באותו ערב). המצב שנוצר, הוא: 1. אחי משתדל באמת לרדת איתה או בבוקר, לפני היציאה לעבודה / ללימודים, או בלילה, אחרי החזרה מהעבודה / מהלימודים. אני גם, או אחרי העבודה בבוקר, או לפני העבודה בערב. אבל, נוצר מצב, שבצהריים אין מי שירד איתה. מידי פעם, ממש לעיתים רחוקות, "המצב" מסתדר כך שיש מישהו בבית (אני או אחי) ואז אנחנו יורדים איתה בצהריים. אבל, רוב הזמן, היא יורדת רק בבוקר ובערב, משמע, מרווח של 12 שעות. המצב הזה ממש מפריע לי וחורה לי, ואני לא יודע מה מישל מרגישה, ואם זה פוגע בה, למשל, נזק מצטבר. כלומר, מבחינה התנהגותית וחיצונית, הכול בסדר... היא לא עושה את צרכיה בבית, אבל אני לא יודע אם זה בגלל שהיא "מחונכת" (כלומר, למדה כבר להתאפק), או באמת בגלל שהיא לא ממש צריכה. ובכלל, לאו דווקא עשיית הצרכים היא מה שמדאיג אותי, אלא גם ההיבט החברתי. היא פחות בחוץ, פחות משחקת, פחות מרחרחת. אני משתדל שהיא תהיה בגג רוב היום, שתוכל לשכב בצל וקצת להשתזף בשמש (היא אוהבת נורא
), ובכלל, לטייל להנאתה ב-"מרחב פתוח" יותר מאשר החדר שלה. אבל, אני תמיד מרגיש שזה לא מספיק, כי, זה באמת לא מספיק. ישנם ימים שהיא נשארת לבד בבית רוב היום, ואז, כשכולם חוזרים, הם עייפים ואין כוח למשחקים. ומה שהכי מעציב אותי וחורה לי, הוא העובדה שזה לא היה כך. אני חושש שמא השינוי הזה יגרום למישל לשנות את אופיה.
ובכן: 1. מה לגבי ההתאפקות? ירידה כול 12 שעות זה לא בריא, את זה אני יודע, אבל השאלה עד כמה זה לא בריא? 2. האם אפשר להכין קופסת חול, כמו לחתולים? אני כבר נואש מהמצב... אולי יש לכם פיתרון אחר? 3. לגבי המצב החברתי של מישל, מה אפשר לעשות? האם משחקים איתי הם באותה דרגה כמו משחקים עם כלבים אחרים? אני משער שלא... תודה לכם על כול תשובה...
שלום לכם... אני רוצה לשאול, האם התאפקות ממושכת יכולה לגרום לנזק בגופה של מישל? (פיזי/מחלתי) אני אסביר... עד לפני שנה גרנו בבית פרטי, כך שמישל היתה יוצאת מתי שרק חשקה, לרוץ ולשחק בגינה וגם לעשות את צרכיה. כך זה נמשך 3 שנים... בסתיו האחרון עברנו לבניין דירות, כך שהינו מוכרחים להתרגל לעובדה, שנצטרך לרדת עם מישל. בן זוגה של אמי יוצא מוקדם בבוקר לעבודה וחוזר לקראת לילה, כך שהוא "מחוץ לתחום". אמי, גם היא, טוענת שמישל שייכת "לי", ולכן, היא לא צריכה לרדת איתה... מה שמשאיר את ה-"טרחה" הזאת לי ולאחי. זה ממש מעצבן אותי, שכולם "אוהבים" את מישל, משחקים איתה בבית, ומחשיבים אותה כבת בית, אבל כשזה נוגע לכך שצריך לרדת איתה, היא פתאום "שלי". (טוב, אבל התסכולים האלה הם כבר לפורום אחר, אני מניח...) הלאה... אחי לומד ועובד, וישנם ימים שהוא יוצא מוקדם בבוקר ללימודים וחוזר בחצות מהעבודה, משמע, הוא כול היום אינו בבית. ואני... אני עובד רק משמרות לילה, כך שאני יוצא לעבודה בערב, וחוזר בסביבות 7:00-8:00, ואז חוזר, מבצע כמה מטלות בית, וישן עד המשמרת הבאה (בדר"כ באותו ערב). המצב שנוצר, הוא: 1. אחי משתדל באמת לרדת איתה או בבוקר, לפני היציאה לעבודה / ללימודים, או בלילה, אחרי החזרה מהעבודה / מהלימודים. אני גם, או אחרי העבודה בבוקר, או לפני העבודה בערב. אבל, נוצר מצב, שבצהריים אין מי שירד איתה. מידי פעם, ממש לעיתים רחוקות, "המצב" מסתדר כך שיש מישהו בבית (אני או אחי) ואז אנחנו יורדים איתה בצהריים. אבל, רוב הזמן, היא יורדת רק בבוקר ובערב, משמע, מרווח של 12 שעות. המצב הזה ממש מפריע לי וחורה לי, ואני לא יודע מה מישל מרגישה, ואם זה פוגע בה, למשל, נזק מצטבר. כלומר, מבחינה התנהגותית וחיצונית, הכול בסדר... היא לא עושה את צרכיה בבית, אבל אני לא יודע אם זה בגלל שהיא "מחונכת" (כלומר, למדה כבר להתאפק), או באמת בגלל שהיא לא ממש צריכה. ובכלל, לאו דווקא עשיית הצרכים היא מה שמדאיג אותי, אלא גם ההיבט החברתי. היא פחות בחוץ, פחות משחקת, פחות מרחרחת. אני משתדל שהיא תהיה בגג רוב היום, שתוכל לשכב בצל וקצת להשתזף בשמש (היא אוהבת נורא