[סופה10]

../images/Emo10.gif../images/Emo131.gif

דו"ח על מהירות מופרזת ישראל העיף מבט מהיר אל הספידומטר לפני שהאט. המחוג הראה 105 במקום שבו מותר לנסוע עד 60 קמ"ש. זו הפעם הרביעית שהוא נתפס על מהירות בשנתיים האחרונות. איך זה יכול לקרות לו, חשב? הוא שמע את כריזת השוטר בניידת שהופיעה לפתע במראה. השוטר הורה לו לעצור בצד. ישראל האט את רכבו ועצר בשולי הדרך והניידת מאחוריו. ישראל הביט במראת הצד וראה את השוטר יוצא מן הניידת ופוסע לעברו. עוד מבט לעבר פניו של השוטר וכולו נתמלא פליאה. הרי זה יעקב, אחד המתפללים מבית הכנסת. הוא פוגש אותו כל שבת והם מברכים זה את זה בברכת שבת שלום. הוא לא ידע שיעקב מתנדב במשטרת התנועה. במדים יעקב נראה אחרת. עתה חש הקלה. חיש מהר יצא ישראל מרכבו וקידם בברכה את יעקב, "שלום יעקב, אני מופתע לראות אותך כך במדים". "שלום ישראל" השיב יעקב בארשת פנים רצינית. "אני מניח שתפשת אותי על חם כי אני ממהר הביתה. אשתי והילדים מחכים לי". "כן, אני מתאר לעצמי" ענה ראובן כמעט בלחש. "אתה יודע, בימים האחרונים עבדתי עד מאוחר ועתה אני ממהר הביתה וכנראה לא הקפדתי הפעם על המהירות המותרת" אמר ישראל בצורה מבודחת. השוטר לא ענה ועלעל בפנקס הדו"חות. "אתה יודע, אשתי טלפנה ואמרה לי משהו על עוף בתנור ותפו"א חמים לארוחת ערב, אתה יודע למה אני מתכוון?" "כן אני יודע למה אתה מתכוון, אני גם יודע שיש לך עברות קודמות רבות" סח יעקב. אוי ואבוי, חשב ישראל לעצמו, זה הולך להיות לא טוב. הוא בטח ירשום לי דו"ח. צריך לשנות גישה. "על מה עצרת אותי, יעקב?" "105 קמ"ש. האם תואיל בבקשה לשבת ברכבך?" "רגע, חכה רגע יעקב, אני הסתכלתי בדיוק במד המהירות ובקושי נסעתי 80" שיקר ישראל, העיקר שלא לקבל דו"ח. "בבקשה ישראל, לך שב ברכב" ביקש יעקב בנימוס. ישראל חש נבוך, נכנס לרכבו וטרק את הדלת בתסכול. הוא הביט במראה לעברו של יעקב וראה אותו רושם בפנקסו. למה הוא לא ביקש ממני רשיונות, תמה ישראל, איך זה יכול להיות? החרא הזה רושם לי דו"ח? מעניין איך תהיה הפגישה בינינו בבית הכנסת? איזה פרצוף יהיה לו לעמוד מולי? דפיקה קלה על שמשת החלון קטעה את הרהוריו של ישראל. הוא הסב את פניו וראה את יעקב מסמן לו לפתוח את החלון כשהוא מחזיק בידו דף מקופל. ישראל פתח את החלון כדי חריץ קטן. יעקב השחיל דרכו את הניר המקופל ופסע חזרה אל הניידת מבלי לומר מילה. ישראל חשב לעצמו, מעניין כמה יעלה לו הקנס, הפעם, ופתח את הדף. רק רגע, מה זה? בדיחה? זה לא דו"ח, וישראל קרא: 'ישראל היקר, לפני שנתיים היתה לי בת. היא היתה בת 6 כאשר נדרסה למוות. אתה ודאי מנחש שהיה זה נהג אשר נסע במהירות מופרזת. הוא קיבל קנס קטן ו- 3 חודשים בכלא. כעת הוא חופשי לחבק את אשתו ואת שלוש בנותיו. לי היתה בת אחת ואני צריך לחכות עד שאגיע לשמיים כדי שאוכל לחבק אותה שוב. מאות פעמים ניסיתי לסלוח לנהג ההוא. מאות פעמים אני מנסה לסלוח לנהגים כאלה, ואפילו עכשיו, איתך. אז תסלח לי, ישראל, ותיסע לאט כי יש לי עוד בן אחד בלבד ואני פוחד עליו מאד מאד'. ישראל הרים את מבטו מן הכתב והספיק לראות את יעקב נוסע במורד הרחוב. הוא הביט בו עד שנעלם. הוא נותר לשבת נטוע במקומו עוד דקות ארוכות מהרהר בדברים שקרא ואז התניע את רכבו והחל לנסוע אט אט אל ביתו כשבליבו תפילה, רק לראות, לחבק ולחוש שוב את אשתו וילדיו. הוא ראה אותם בדמיונו מחייכים וצוהלים לקראתו והדמעות זלגו מעיניו. הם לא הבינו מדוע היה נסער ונרגש כל כך כשהגיע הביתה... החיים יקרים מפז – בואו כולנו ננהג בזהירות בבקשה. בואו נמנע צער וסבל מיותרים. בואו ניסע בשיא הזהירות כדי שכולם יזכו לפגוש את כולם!

 

[קושקושית מתולתלת]

הסיפור הזה היה

בקורס ריענון נהיגה... באמת סיפור עצוב. ונתון למחשבה.

 

[סופה10]

../images/Emo7.gif../images/Emo131.gif

קערת העץ(סיפור חזק ביותר) כאשר איש זקן נותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו, בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע. ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה. מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב. מצבו הקשה עליו לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר. "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות." הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא. שם הוא ישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול. מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ. כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בפינת עיניו. למרות זאת, המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל. נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט. יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. האב שאל את בנו עם חיוך למעשיו. הילד ענה לו במתיקות: "אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל." המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק. דמעות החלו לזלוג על לחייהם. למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש לעשות. באותו ערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה. בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו. בדרך החיוב נלמד מכך ש... v לא משנה מה קורה וכמה גרוע נראה היום, החיים ממשיכים ומחר יכול להשתפר המצב. v לא משנה מה יחסך עם הוריך, הם יחסרו לך כאשר ילכו לעולמם. v "להתקיים" הוא לא בהכרח "לחיות" v החיים נותנים לך לפעמים הזדמנות נוספת v אם תרדוף אחר האושר, בפעמים רבות יחמוק ממך, אבל אם תתרכז במשפחתך, בחבריך, בצרכי אחרים, בעבודתך ובניסיון לעשות הכול הכי טוב שאתה יכול, האושר כבר ימצא אותך. v ההחלטות הנעשות מהלב הן בדרך כלל הנכונות. v כל יום חייבים לגעת במישהו. מגע אנושי, הושטת יד, חיבוק חם או סתם טפיחה ידידותית קלה על הכתף אהובים על בני האדם. v נותר לי עוד ללמוד.