אני לא מפחדת מהומואים
בנוגע להיסטוריה, "המונח "הומוסקסואליות" נטבע בשנת 1869 על ידי העיתונאי האוסטרו-הונגרי קרל מריה קרטבני, במסגרת עיתון קיר שיצא כנגד סעיף 143 בחוק הפרוסי האוסר על מעשי סדום (שבהמשך התגלגל לסעיף 175 בחוק העונשין הגרמני). מונח זה נקלט במהירות והחליף מונחים אחרים שהיו נפוצים עד אז, כגון "סִימִילִיסקסואליות", "אוּרָנִיזם" ורבים אחרים. טביעת המונח אפשר התייחסות לתופעה ובכך הפך אותה לאנושית, אך מאידך, צמצם אותה לפעילותו המינית של האדם". -ויקיפדיה היו קיימים שמות לתיאור מה שניתן לקרוא לו בגסות, סקס בין שני גברים, אבל המונח הרשמי כיום הוא די מאוחר. ובנוגע לתרבויות, בין היתר בפרס של ימי הביניים, סין וכו' יחסים הומוסקסואליים היו דבר מקובל למדי, בחברה היוונית זה אף היה סמל סטטוס ואקט רוחני. תמיד היו חברות שבהן זה היה לא מקובל, אבל רק מעליית הנצרות זה הפך לדבר בר-עונש (למרות שבתנ"ך זה נאסר במפורש, הנצרות לקחה את חיי המין מן הפרט ונתנה אותם לציבור, דבר שנתן ליגטימציה לעונשים חמורים. ביהדות מאוחרת הדבר נחשב כ"כרת", חטא שנענשים עליו משמים ולא ע"י בני אדם). ובנוגע לרעות, מנקודת מבט אנתרופולוגית במידה והיו קיימים דוד ויהונתן (סלח לי על ספקנות אתאיסטית), והטקסט התנכ"י מהימן, הרי שיחסי קרבה ביניהם היו קרוב לוודאי של רעות. אחוות לוחמים כזאת נפוצה מאוד בשבטים, ובעתות מלחמה עתיקות זה היה מקובל לשלוח לקרב גברים שהיו מאוהבים אחד בשני, כדי לעודד חירוף נפש ולהגן על אהובם. במיתולוגיה המסופוטמית, גלגמש ואותנפישתים היו בין היתר לוחמים וגיבורים שהיו מעורבים ביחסי מין, אם אני לא טועה. הגיוני לראות בסיפור התנכ"י כמושפע מהתרבות שסבבה אותו, ואלו גיבורים שמייצגים אידאל ומעורבים במערכת יחסים. *תמיד היה קיים טאבו בנושא מין. התנ"ך מלא ברשימת "אל תעשה" בכל הנוגע לחיי המיטה, ומין תמיד היה נושא שתופס מקום נכבד בדברים שמעסיקים בני אדם. על אף שהיו תקופות בהן לאדם כאינדיבידואל לא הייתה חשיבות, היו קודים חברתיים שמוכרחים לעמוד בהם. אחת הדוגמאות החזקות היא שביוון ההומו-אירוטית, גבר שהיה מחליט להקדיש את חייו לגברים בלבד היה נחשב נעלה, וזאת הייתה חובה חברתית להיות עם גבר לפחות פעם אחת בחייך. נשים היו קיימות עבור כביסה וילדים. ודווקא יחסים לסביים היו דבר יהרג ובל יעבור, טאבו מוחלט. בכל אופן, זאת פינת ההיסטוריה. מבחינה ספרותית יש רמזים לקרבה עמוקה בין דוד ויהונתן, אם זה בציטוט שהביא איציק בתגובה למעלה, או בניתוח ספרותי של קינת דוד, שמבטאת כאב עמוק על אובדן שאינו ניתן להבנה כחברות בלבד ("נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" בין היתר). אחד הפסוקים עליהם אני מבססת את הטענה הזאת הוא פסוק ל' משמואל א' פרק כ', ""וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ." הביטוי "ערוות אמך" משמש בדר"כ עבור בושה שקשורה לאקט מיני חמור. בסופו של דבר סיפור דוד ויהונתן הוא קצר מאוד ביריעת התנ"ך. כחלק מחופש ספרותי אני בוחרת להאריך ולעבות את הסיפור במקומות בהם התנ"ך מקמץ במילים, ובעלילה המקורית לא חסרים חורים. ולמה דווקא הסיפור הזה? מכיוון ועוד לא נתקלתי בסיפור תנ"כי אחר שזוכה לכל כך הרבה התעלמות, זלזול והקטנת ראש. אני בטוחה שיש סיפורים נוספים כאלה, במיוחד כשאפשר לכתוב ספרים שלמים על דמות שמופיעה בפסוק אחד, אבל בכל הנוגע לדוד וליהונתן הפרוזה ממעטת לדבר עליהם ברצינות. ב"דו"ח המלך דוד" של שטפן היים דוד מתואר כנצלן שמשתמש באהבת יהונתן (שנאמר שמאוהב בו בכנות) כדי להשיג את המלוכה, וששימש בין היתר כישבן התורן של שאול והכוהנים (בקיצור, דוד היה ג'יגולו). ב"מלכים ג'" של יוכי ברנדס היא מפטירה שיהונתן אומנם הומו, "עובדות טבע", אבל הוא נישא לאישה ואהבתו לדוד חסרת משמעות. ואני בכלל לא רוצה לומר איך ג'וזף הלר רצח בדם קר את הסיפור הזה ב"אלוהים יודע", שם הוא מספר בחצי לעג, בתשובה לכך שיהונתן ודוד מתחבקים ובוכים בפרדתם, ש"זו הייתה תקופה שבכו בה הרבה". אני יכולה לכתוב רומן היסטורי, ואני יכולה לכתוב סיפורת. סיפורת תמיד עניינה אותי הרבה יותר, ולכן אני משאירה את הרעות להיסטוריונים.
