נראה לך שאנחנו לא מבינות מה הקטע שלך???
אני חייבת לציין (שוב...), שאני מוצאת את עצמי (שוב...) בהזדהות עמוקה עם מה שאת כותבת. זה פשוט מדהים! (אולי זה בגלל היותנו קולגות?
) צ'מעי, אני מבינה גם מבינה מה עובר עלייך. ברור כשמש שהטיפול נגע בך בנקודה רגישה ושזה עורר בך חרדה עמוקה. יכול להיות שאת אפילו קצת כועסת על המטפלת על שנגעה לך במקום הכואב ועוררה אותו ואיתו גם רגשות וזכרונות קשים. נפגעי טראומה בדר"כ יעדיפו לא להיות במגע רגשי עם הטראומה ואת, יקירתי, אינך שונה. זה ברור ומובן והגיוני לגמרי. גם אני למודת טיפול ויצאתי מכל המטפלות שלי עם כעס רב על שלא "חיזרו" אחרי ולא נלחמו על מנת שאשאר בטיפול. תחושתי היתה שהן ויתרו עלי ומה שהסקתי מהתנהגותן היתה שאני לא ראויה לכך שילחמו עלי, יגידו לי שאני צריכה טיפול, שמגיע לי קשר טיפולי (פשוט לא האמנתי שמגיע לי קשר מיטיב שכזה) ורציתי שפשוט יגידו לי שאני חשובה ורצויה. כשזה חזר על עצמו עם מטפלות שונות הבנתי שזה קשור אצלי לחוויה הבסיסית ודי ראשונית שמעולם לא נלחמו בשבילי ועלי, שאני שקופה. הקשר הטיפולי, בשל אופיו המיוחד (העברה...), שחזר עבורי מערכות יחסים אלה ועורר בי תחושות אלו. המטפלות רצו לאפשר לי את מרחב הבחירה ופשוט נתנו מקום של כבוד לרצוני (גם אני, כמוך, התבטאתי בצורה מאד בהירה, עניינית, רציונאלית ובאופן שנשמע בוגר ואחראי...), אולם החוויה שלי, כאמור, סביב הדבר היתה אחרת. אני מבינה את תחושת הפתאטיות וההשפלה, אבל אני רוצה להגיד לך שאת פשוט מ-ל-כ-ה (
), כי את עושה את הדבר שהכי נכון לעשות (משהו שלי מעולם לא היה את האומץ לעשות). אני מאחלת לך את העוז לספר לה את מה שכתבת בהודעה הזאת, להביא את החוויה הזאת במלואה אל חדר הטיפול ולהתבונן בה יחד איתה. אני חושבת שיש לך פה "חומר" משובח ביותר ביותר לעבודה טיפולית משמעותית. אני לא זוכרת מי אמר שאנחנו יכולים לקחת את המטופלים שלנו רק עד איפה שאנחנו הגענו (אולי ביון אולי לא... זה לא משנה... זה פשוט, לדעתי, נכון מאד...). הדרך שאת עושה היום, גם אם קשה וכואבת, היא כזו שאת פירותיה תקצרי גם בחייך האישיים וגם באלו המקצועיים. ואת יודעת מה?! אני חושבת שבאמת התחלת טיפול!
