עלילות Nחמן בעיר התורה
באחד מהימים האחרונים נזדמנתי לבני ברק. כדי להתפלל תפילת מנחה שמתי פעמיי אל עבר ביה"כ הידוע ע"ש איצקוביץ'. רק שם ניתן היה למצוא מניין דקה אחת סמוך לשקיעה. התפללתי כהרגלי אולם ניכר היה, שהחזן נמצא במרוץ נגד הזמן כדי להספיק לתפילת ערבית עם צאת הכוכבים (למנהג האשכנזים). עד כאן הכל היה בסדר. מפאת קוצר הזמן יצאתי מייד לאחר התפילה לסעוד את ליבי לפני הפגישה הצפויה ולאחר מכן חזרתי לתפילת ערבית. למען האמת בשתי התפילות קשה היה לכוון היטב משום שמקום התפילה היה גם "תחנת רכבת". קבצנים נכנסו ויצאו ולא הניחו לקהל להתרכז בתפילה. זה עם קופת צדקה ל... השד יודע מה, זה עם... "החתונה מחר" (אוי! הכנסה קלה...), ועוד כאלה, שרק פושטים יד ומבקשים נדבה. לא ספרתי אותם אבל לא אגזים אם נמצאו שם כמה עשרות בפרק זמן של כשעה לכל היותר (כולל הפסקת אוכל). בעצם אין לי דבר נגד מצוות הצדקה. בדרך כלל אני משתדל לתת בעין יפה לכל מבקש אולם לצערי עיני לא כל כך יפה... פירוש: א. באמת אני סובל מליקוי חמור בראייה (מסיבה זאת אינני מרבה לכתוב ולקרוא בפורום לאחרונה); ב. נכון להיום אני גם מוגבל בהכנסה כיוון שאינני עובד מזה כשנה וחצי ואין לי כיום רמת ההכנסה, שהייתה לי בעבר. למרות זאת אי אפשר, שלא להיתקל במבטים זועמים על כך, ש"העזתי" לתרום פחות משקל למבקש. שוו בנפשכם: לו הייתי מתפלל באיצקוביץ' בכל יום, הייתי צריך לפשוט את היד או את הרגל (ואולי את שניהם...). אגלה את אוזנכם: אני אוהב לתת אבל לא בסגנון זה. את כספי המעשר שלי הייתי תורם אך ורק לעמותות מוכרות, שמוחזקות ככשרות ובעלות האישורים הנדרשים על פי החוק. כל הנדבות הללו אינם מכספי המעשר אלא מעבר לכך. לצערי הרב אני מכיר לא מעט מהקבצנים הללו, שהם עשירים יותר ממני (נא לא לשכוח: אני מתקיים מקצבת נכות של הביטוח הלאומי בלבד). אלא מאי? יש מצווה לתת מבלי לדקדק וכך אני עושה. כאמור אני נהנה לתת אבל כשמגיע לפניי מקרה רפואי קשה למשל אני מפנה אותו לאחת העמותות, שלהן אני רגיל לתרום (ואף מתנדב בחלק מהן). לא מעט מקרים הגיעו לעמותות הללו מבלי שהצטיידו באישורים או במסמכים המאשרים את בקשתם (מה??? אתם לא מאמינים לי??? באמת! לו הייתי מבקש מהם הלוואה ע"ס 1,000 ₪, היו נותנים לי בקלות רבה, לו היה להם?...) ונדחו על הסף. מסקנה: קל מאוד לדבר ולספר סיפורים. משום כך אני תורם את המינימום האפשרי במצבי כדי לצאת ידי חובת המצווה לתת גם מבלי לבדוק את העני, שמתוך כך בהגיע יום פקודתנו לא יבדקו אותנו בבי"ד של מעלה, אם התפללנו כראוי או שמרנו על כל מצוות התורה. בעצם יש כאן בעייה קשה מאוד: חלק מאנשים הללו הם פוטנציאל עבודה מצוין. מדוע הם לא עובדים? משום שהכי קל להם להרוויח כסף לבן בלא מאמץ וללא תשלום מיסים וכיו"ב ולהצטייר כמסכנים. למעשה באמת יש לראות בהם כמסכנים. אני עצמי כמשל עבדתי כל חיי עד ליום התאונה. בחודשים הראשונים הוצאותיי הרקיעו שחקים. לא ידעתי מהיכן להשיגם. רק הודות לזכויותיי ברבות השנים הצלחתי לשרוד תקופה זו באופן סביר וכל זה עוד מבלי שקיבלתי ולו שקל אחד מחברת הביטוח. אם תשאלו: איך יכולתי לחיות כך? התשובה: "יגעת ומצאת, תאמין" ו"מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת". כל ימיי עבדתי וגם חסכתי לימים לא אדע. והנה רק הגיעו ימים אלו וכל מה שנשאר לעשות הוא לאכול את הפירות שצמחו ברבות השנים. מדוע זה לא מקובל בחלק מהציבור החרדי? אם נמצא אחד מאלה, הם ישיבו: "ישראל! בטח בה'!". אז מה? האם אני לא בטחתי בה'? בוודאי בטחתי בו! מי נתן לי את החוכמה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, אם לא ה'? מי דאג לפרנסתי כל השנים, אם לא ה'? אני חונכתי באמונה, ש"אין סומכים על הנס". משום כך טרחתי ויגעתי עד היום. רק היכן אותם בעלי ביטחון, כאשר הם זקוקים לעזרה (החתונה מחר!...)? צריך לעשות "השתדלות". נכון?! אבל למה יום לפני החתונה? צריך לכלכל את הצעדים בתבונה. ללמוד כמה שיותר אבל למצוא דרך גם לעבוד ולחסוך כדי לא לסמוך על הנס. אינני מקנא בחלק לא מבוטל מאברכי הישיבות, שחיים בתנאים מחפירים. אבל זו הייתה בחירתם. גם בישיבות הגבוהות הציוניות ישנם לא מעט אברכים, שחיים ממש "מהיד לפה" אבל הם שמחים בחלקם. כאשר יסיימו את לימודיהם בישיבה, תהיה בכיסם תעודת הסמכה לרבנות ומלבד זאת תהיה פתוחה בפניהם הדרך ללמוד גם במסלול אקדמי ולרכוש מקצוע מבוקש. למען האמת גם הסטודנטים במסלולים האקדמאיים אינם חיים טוב בהרבה. רק הם אינם בוחלים בשום עבודה כולל שמירה וניקיון או אבטחה כדי לממן את לימודיהם ולכלכל את מחייתם. רק לא רציתי להשוות בינם לבין בני הישיבות, שעבור היהודי המאמין הם מביאים תועלת רבה. נניח, שכך הוא. ההנחה שלי מותנית בכך, שלאחר סיום פרק לימודם יהיו מורים, רבנים קהילתיים או אולי אף שוחטים ומוהלים וכל מה שתרצו. מער לכך יקפידו ללמוד בתוך העבודה ולאחר העבודה (או לפניה) ואשריהם ומה טוב חלקם. ישנו עוד סוג של קבצנים. אלה שורצים (במחילה על הביטוי) מבוקר עד ערב בביה"כ איצקוביץ' בבני ברק (או אחרים, שבהם מתקיימים מניינים ברצף), ברחוב רבי עקיבא או ליד הכותל המערבי בירושלים (בניגוד לחוק!) או ברובע היהודי, ליד התחנה המרכזית (ואני מניח, שכך גם בערים אחרות בארץ) ובכל מקום, שבו אפשר לעשות כסף. אנשים אלו כנראה גורפים זהב אבל הם מסכנים, כי לעולם לא תימלא תאוותם. איך אמרנו? הכנסה קלה??? אכן כן. למה לעבוד קשה כשאפשר להרוויח בקלות כה רבה ללא מאמץ? אכן בעייה קשה, שנוצרה בעיקר ע"י הציבור החרדי. הציבור החרדי סובר, שיש לתת לכל אחד בלא אבחנה. כתוצאה מכך לעיתים דווקא הנותנים הם הנפגעים משום שבהגיע העת, שבו הם זקוקים לכסף זה, אין מי שייתן להם. עוד פרט חשוב: בבני ברק קיימת עמותה גדולה (מן הגדולות בארץ) בשם "קופת העיר". עמותה זאת מסייעת ב- 99% מהמקרים לתושבי בני ברק, שמומלצים ע"י רבניה. מטבעי הדברים הנהנים העיקריים הם הציבור הדתי בעיר. רק מה? העמותה מתנהלת באמת בסדר מופתי. מי שבא ובכיסו המלצות מתאימות, יזכה לסיוע מכובד ומרשים למקרה הצורך (חתונה או אירוע רפואי חריג). רק מה? "אוהב כסף לא ישבע כסף". אינני יודע, עד כמה עוזרת העמותה לקבצני בני ברק, אם בכלל. רק זאת אני יודע, שהתורמים העיקריים לה הם תושבי בני ברק, וכשהרבנים מצווים, אז נותנים. לא באתי לתקן את העולם. איש לא הצליח לעשות זאת לפניי ואיש לא יצליח גם אחריי. רק רציתי לתאר בפניכם את תחושתי ודווקא על ידי מי שאוהב לתת. בהזדמנות זאת התנצלות על פסק הזמן, שאני נאלץ ליטול מהפורום בשל הליקוי בעין. כנראה אצטרך לעבור טיפולים רפואיים מתמשכים במשך שבועות או אולי גם חודשים. בינתיים קשה עליי הקריאה והכתיבה (סליחה על שגיאות הכתיב, אם נמצאו כאלה). אוהב את כוכם באמת נח