קותי והמוסר המעוות
ערן הודה בעצמו שהוא לא אוהב פרידות. הודה שכשאביו נפטר, לא בכה בכל מהלך השבעה, והאסימון נפל לו רק כשקיבל את מכתב הקבלה לתואר ראשון באוניברסיטה, כשבא להרים טלפון לאביו, ונזכר שאין כבר למי להתקשר - רק אז בכה עליו. ככה הוא לוקח פרידות. מה שבאמת חשוב זה איך התנהג לאנשים לפני הפרידה, האם התייחס אליהם בכבוד, האם השתדל שלא לצער אותם. זו טיפשות לחשוב שמי שסובל יותר מלכתו של האדם, הוא גם זה שאהב והתייחס בכבוד יותר בזמן שאותו אדם באמת היה שם. קותי מתנהג כך גם עם הוריו, הוא ממרר את חייהם עד היום, בושה למשפחה, אבל ביום שהוריו ימותו, הוא יבכה ויתמסכן, כי כך הוא רגיל. קותי לא מבין שהזמן החשוב הוא כל עוד האדם הוא כאן, לא הבכי אחרי לכתו...