ובהודעה...
פרק 1- מחלום למציאות: "אל תעזוב אותי..." היא התחננה, "בבקשה..." הפנים שלה הביעו כאב חד כל כך שלא יכולתי להסתכל עליה. "אל תעזוב אותי..." הדקתי את ידיי סביבה אבל לא הצלחתי להחזיק בה, היא החלה להעלם. "אל תעזוב אותי..." התחלתי לצנוח, היא התרחקה ממני, "לא!" הצעקה בקעה מגרוני, היא נעלמה. היא אבדה לתמיד. ואז הכל נעצר. הרמתי את ראשי, כל מה שהצלחתי לראות היה שממה אינסופית. הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לרוץ. "תחזרי!" הצעקה שלי הדהדה ואז נעלמה בשממה. בתגובה נשמע ציפצוף, הקול הלך והתחזק עד שהיה לבלתי נסבל. היד אוטומטית נפלה על השעון המעורר. למה הציפצוף לא מפסיק?! פקחתי עין אחת. חושך. ארבע בבוקר. שהציפצוף יפסיק כבר! הטלפון. "הלו..." הגרון שלי היה יבש, בקושי הצלחתי לבטא את המילה. "אלכס? תקשיב טוב! יש לך חצי שעה להגיע לרחוב אלפיר 42, אלכס אתה שומע אותי?" "כן" השתעלתי לתוך השפורפרת. "אתה לא נשמע טוב... אנחנו צריכים אותך פה, אתה מסוגל לבוא?" הדאגה שלו גרמה לי לבחילה. "נפגש בעוד חצי שעה באלפיר" ניסיתי להשמע רגיל ככל האפשר. "42!" הזכיר. "כן... 42..." "ביי" סגרתי את הטלפון. כנראה שהוא לא הגורם לבחילה שלי... ההרגשה כאילו אני עומד להקיא. בעצם לא כאילו... ___________________ הנסיעה לאלפיר ארכה כעשר דקות. נהיגה מטורפת בעיניים חצי עצומות. הכאב ראש איים לפוצץ את ראשי לחתיכות, אבל הכאב שבפנים לא שכח גם כן ומשך את תשומת ליבי בכל רגע נתון. אם מישהו יגיד לכם שלהטביע כאב באלכוהול עוזר... אל תאמינו לו. קולות הסירנות והאורות המהבהבים של הניידות סימנו לי את מיקומו של האירוע והעירו אותי במקצת. צריך להיות ממוקד. ההתגודדות הרגילה של כמה עשרות תמהוניים מסביב והשוטרים הצעירים שהובאו כדי לפזר אותם, מנעו ממני לחנות קרוב לאירוע. עצרתי את המכונית ויצאתי ממנה, יותר נכון התכוונתי לצאת, רגליי כשלו. באופן אינסטינקטיבי תפסתי את הדלת, מייצב את הנשימה של עצמי מנסה למנוע מהאדמה מהלהמשיך להסתובב. אין לי מושג כמה זמן עבר עד שהצלחתי לפקוח את העיניים ולא להרגיש בחילה, בחזרה מהירה למציאות מצאתי את עצמי תלוי על הדלת בעודי מחבק אותה בחוזקה. עזבתי אותה באיטיות כדי להיות בטוח שאוכל לעמוד בכוחות עצמי. התחלתי ללכת לכיוון הניידות, מפלס את דרכי בין ההמון הסקרן. "עצור!" הסתובבתי באיטיות לכיוון הקול. בחור צעיר כבן עשרים לבוש במדי משטרה סימן לי עם האלה שלו. הנדתי בראשי והמשכתי ללכת לכיוון האורות המהבהבים. "אמרתי לך לעצור!" תפיסה מאחורה, שניים מהם. ניסיתי להשתחרר. "תעזבו אותי..." הייתי חלש מידי בשביל אחד מהם ובוודאי לשניים. "מה קורה פה?" קול נשי נשמע מעל למהומה. "גברתי, השיכור הזה ניסה להגיע לניידות." קול מצד ימין. "תן לי להסתכל עליו." שוב הקול הנשי. משהו שהתעורר בתודעה שלי. "ורוניקה?" שאלתי חלושות. "אלכס?" אמרה בקול מופתע. "תשחררו אותו מיד!" הם עזבו אותי בבת-אחת, חשבתי שלא אוכל להחזיק את עצמי עומד, התנודדתי קלות אבל נשארתי על הרגליים. "אתם לא יכולים להבדיל בין שיכור לחוקר?!" הכעס בקולה היה עצום. היא הפנתה אליהם את עיניה הירוקות באש יוקדת. אותו מבט לא פסח עליי, היא כעסה גם עליי. "גברתי, אני-" "המפקדת בשבילך!" קטעה אותו. "המפקדת, אני אמרתי לו לעצור הוא לא ציית..." גמגם הבחור משמאל. "כי לא הייתה לו סיבה לציית. הוא עכשיו האחראי על האירוע הזה!" הכעס מתחיל לשכוח קצת אבל התקיפות בקולה הורגשה. "אני מה?" "אתה האחראי פה." לא... לא... אני לא יכול, פשוט לא יכול... לא יכול. נגיעה ביד ימין שלי העירה אותי. "אלכס, אתה בסדר?" קול מודאג. "הא? אה... כן" עניתי. "אתה לא נראה ככה" פתאום כל המצב הכעיס אותי. אסור לי להראות חלש ככה, ועוד עכשיו כשאני אחראי על המצב. נשמתי עמוקות מסתובב אליה ובכל הבטחון שהיה בי פניי אליה. "אין זמן לשטויות ורוניקה. את צריכה לעסוק במקרה ולא במה שמסביב. ואת גם היית צריכה לתדרך את הפועלים תחתייך" מצביע בראשי לשני הצעירים שעדיין עמדו מאחוריי. "תחזרו לעבודה!" צעקתי עליהם. הם מיהרו להמלט וחזרו להזיז את ההמון והכתבים שבאותו רגע התחילו להגיע. המבט של ורוניקה התחלף במהירות מדאגה לפגיעה ומפגיעה לנחישות. "עכשיו... מה לכל הרוחות קורה פה?" שאלתי בנימה כעוסה. "רצח. בחורה צעירה כבת שמונה עשרה. זהותה עדיין לא ידועה" היא דיברה בזמן שהתקדמנו לזירת הפשע. "צילצלנו אליך ברגע שהוזעקנו, באופן מיידי בלאק אמר שאתה האיש בשביל העבודה הזו. שאתה אחראי" בלאק... הוא אהב לשים אותי במקרי רצח... ארבע שנים שהוא לא עשה את זה. הגענו. מתכופפים מתחת לסרטי המשטרה כדי להכנס. המבנה היה כולו רעוע והסריח מעובש. העיניים שלי היו צריכות להתרגל לחושך המוחלט שבפנים. היא הובילה אותי לכיוון הגופה. מקור הרחש. שם, שעון מעל לגופה כבר, חיכה לי סאם. הוא הרים את ראשו ובתנועה זו בפעם הראשונה ראיתי את כל הגופה. "הגעת מהר" ציין ביובש. "מהר ככל שיכולתי" עניתי בטון חסר רגש בעצמי. סאם נראה עייף, שיערו השחור דבוק בקווצות למצחו המיוזע. הוא חייך אליי חיוך עייף "אז מה... אתה שוב המפקד?" החזרתי לו חיוך עייף באותה המידה. "אז מה יש לנו פה?" מתכופף לידו ומביט בה. היא שכבה על הבטן ופרצוף כלפי הרצפה. שיערה הג'ינג'י היה מכוסה בוץ וענפים קטנים אבל עדיין בהק. בגדיה היו קרועים במספר מקומות, בחלק מהקרעים היו סימני דם. "היא נגררה לפה" ציינתי בפני סאם. "נראה ככה" ענה. "הפכתם אותה כבר?" הוא הסתכל עליי ממצמץ "לא... חיכינו לך" "אז צריך להפוך אותה. מפה אי אפשר לזהות במדוייק מה הרג אותה ובמיוחד לא את הזהות שלה" אמרתי את הדברים שהיו ידועים כבר לכולם. הסתכלתי על סאם. הוא הנהן. התחלנו להפוך אותה באיטיות. נשמעה התנשפות מאחוריי. ורוניקה. היא יצאה במהירות מהחדר. החזרתי מבט לגופה. הדבר הראשון שראיתי היה את פניה. פניה העדינות. פני מלאך. עיניים עצומות. אפשר היה לחשוב שהיא ישנה. סירבתי להוריד את המבט הלאה, אבל הייתי חייב. הכל היה בסדר עד הבטן. שם... שם הייתה כבר ברורה סיבת המוות. כל חלל הבטן היה חתוך וכל האיברים הפנימיים הוצאו משם. עצמתי את עיניי דוחף את גל הבחילה שאיים לתקוף אותי. סאם ניענע אותי גורם לי לחזור למראה המצמרר. "אלכס, תסתכל פה..." מסמן על צווארה. נראו שם סימנים כחולים המעידים על חניקה. או שחנקו אותה ואז ביצעו את המעשה המזוויע או שאלה סימני מאבק ואז המעשה נעשה כשהיא... "צריך שהדוק יבדוק אותה" סאם הנהן. "הוא אמור להגיע עוד מעט" התרוממתי, מניח לאותם פנים שלוות. "מי הזעיק אותנו לפה?" שאלתי מנסה להדחיק את המראה המזוויע שראיתי לפני רגע ולהמשיך בעבודה. כרגיל. "הוא שם" סאם היד בראשו לכיוון פינה מסויימת והתחיל ללכת לכיוון ההוא. שם, בפינה, ישבה דמות מכונסת בתוך עצמה. רועדת.
) אז תאהבי את Pain of Salvtion, פרוג מטאל איכותי עם טכניקה מצויינת =] Dimmu Borgir - לא יזיק להתחבר מדי פעם לבלאק, והם די טובים, בייחוד המתופף. Symphony X למקרה שאת לא מכירה, הם פאוור-פרוג מטאל. יותר פאוור, אבל יש יצירות כמו Accolade II שזה פרוג מצויין =] ואחרונים חביבים - Dio ו-Rainbow, אני שם אותם באותו מקום כי דיו היה בתקופה הכי מוצלחת (לטעמי) של ריינבואו =]
ark tranquillity [שוב דת'. אגב, גיליתי משהו מוזר. מסתבר שהסולן הראשון שלהם נהפך לסולן של אין פליימס, והסולן הראשון של אין פליימס הוא הסולן שלהם עכשיו]. Lethe Alone Nether novas Emptier still My friend of misery [קאבר נחמד למטאליקה]. Iron Maiden [אם אני זוכרת נכון, לא שמעת הרבה שלהם.. אז הגיע הזמן!]: The wicker man Blood brothers Transylvania Brave new world fear of the dark Ghosts of the navigators Onion God [להקה ישראלית.. חביבה ביותר]: קשה למצוא באימיול, אז חפשי ב
