אנסה להסביר:
מדובר על ידיד ותיק מאוד (כ- 15 שנה).
באתי עם הבן שלי לבקר אותו ואת ילדיו, שגרים בעיר אחרת.
אחרי כשעתיים הוא אמר לי (מול בני בן ה- 5) שיש להם כרטיסים לאיזה פארק שעשועים והם צריכים ללכת. הבן שלי כמובן התבאס שהם הולכים לפרק והוא לא. אבל זהו -- היו להם כרטיסים רק כמספרם. אז אמר "אני אלווה אתכם למקום נחמד אחר בעיר ,ואנחנו ניסע לפארק. בסדר?"
נשמע לי ממש לא לעניין, אבל ידעתי שממילא היה לו יום רע, אז אמרתי "טוב, בסדר...".
הוא פשוט קם, קרא לילדיו, ויצא מהבית. ואנחנו האורחים כמובן נאלצנו לצאת אחריהם.
דיברנו על האירוע רק אחרי כחודש. זה נראה לי כל כך לא בסדר להתנהג כך לאורחים, שממש כבר חשבתי לסיים את הקשר איתו (חמש עשרה שנה, כן?)
ובכל זאת, כשהעלה את זה, לא אמרתי "זה לא בסדר להתנהג ככה לאורחים". זה משפט שיפוטי, לא?
אלא "נעלבתי מההתעלמות מצרכינו" -- שזה משפט שרק מתאר את הרגשתי.
---
בקיצור: כן, פתחתי את הדיון הזה כדי להבין מה זו השיפוטיות הזאת שכולם מדברים עליה, ולמה לדעת אנשים היא כל כך שלילית (שזה בעיניי שיפוט בעצמו).
אבל לצערי, עכשיו גם אני צריכה ללכת.
מקווה שהשרשור הזה ישמור על שפיוּת (יחסית) בהיעדרי.