הסבר ממישהו שעד ההצבעה הזו, הצביע לניר מתחילת התוכנית:
אהלן,
אני סוג של אורח פה, בעונה הזאת, בפורום. היו לי כמה הודעות מידי פעם. העונה האחרונה שראיתי הייתי בימי יורם זק. ל"רשת" בכללי אני פחות מתחבר (למעט הישרדות והמירוץ), אבל איכשהו מצאתי את עצמי צופה בעונה הזאת.
באחת ההודעות שכתבתי פה, סיפרתי כמה התוכנית הזו השתלטה לי על החיים. אני כרגע מובטל ומצאתי דרך לראות את השידור דרך איזו פרצה שאיפשרה להעביר את השידור מהפלאפון לטלוויזיה (כי אני קמצן מכדי לשלם על הערוץ).
ובאמת שבשלב מסויים הייתי מכור ברמה של לא רק לראות את השידור החי, אלא גם לחזור אחורה כמה פעמים ביום לפי מה שכותבים פה בפורום רק כדי לוודא שלא פיספסתי את הקטעים המעניינים.
וכמובן שגם הייתי פעיל בהצבעות: מאד (מאד) התחברתי לניר. הזהיתי המון. הרגשתי שהוא מייצג אחד לאחד את מה שמרגיש כל שמאלני במציאות של ימינו, שגר פה. הרגשתי שהוא מביא תמונה של צד אחר של ה"ישראליות": חלק בעם שהולך ונעשה קטן יותר ויותר עם השנים, לצערנו.
לא רק בשאלה בין ימין ושמאל (למרות שאני, כמובן, רואה את הקשר), אבל בעיקר בשאלת הערכים; הדמוקרטיה; הפלורליזם המחשבתי; הבהמיות לעומת הממלכתיות; הכבוד לאחר לעומת ה"אני ואפסי עוד". ממש אחד לאחד "הישראלי היפה", לעומת כל מה שמכוער בישראלי "המצוי".
וההזדהות הזו עם ניר, אל מול "הבית" - שמאד מצייג בעיני את החברה שלנו (ואת כל מה שרע בה), הביאה אותי גם להצביע לו (אתר ואפליקציה) בכל הצבעה, ואפילו להיות חבר בעמוד המעריבים בפייסבוק!
הצבעתי בכל הצבעה, 20 הצבעות בכל פעם. חוץ מההצבעה האחרונה.
אז מה הביא לשינוי?
ההפקה הזאת היא ללא ספק הכישלון המפואר ביותר שראיתי אי פעם, מאז שהכרתי את הפורמט של "האח הגדול". אפשר אפילו לומר בקלות, מאז שהכרתי איזשהו פורמט של תוכנית ריאליטי.
הכשל הבסיסי ביותר הוא שההפקה הזאת פשוט לא "עשתה טלוויזיה". היא כשלה במלאכה הכי בסיסית של כל יוצר: לספר סיפור. לעניין.
לדעת "לספר סיפור" ולעניין באמצעות פורמט של תכנית ריאליטי (שאין תסריט), זאת מלאכה אפילו יותר ספציפית. היא לא תמיד נעימה, והיא לא תמיד מתאימה לכולם. לפעמים (אולי אפילו: לרוב) היא יוצרת תחושה מאד לא נוחה, כי אתה יודע שיש פה משחק בנפשות של בני אדם, שנעשה במתכוון, רק כדי לבדר אותך.
אבל זה הפורמט.
והחל משלב מסויים בעונה הזאת: זה פשוט לא היה מעניין.
הפירצה שמצאתי הפסיקה לעבוד, אז הפסקתי לראות את השידור החי.
ניסיתי לראות פרקים (כי כבר הייתי מושקע במידה מסויימת), אבל הצפייה בפרקים הרגישה לי ממש כאילו אני צופה בשידור החי. אפס עניין. אין התפתחות. אין התקדמות. אין סיפור.
בהצעות האחרונות המשכתי להצביע לניר באוטומט, אפילו בלי לראות את הפרק.
את ההצבעה האחרונה פיספסתי (כי אפילו לא ידעתי שההדחה היא היום).
אני רק יכול לשער שכמוני עוד רבים.
גם בסיפור, שנוצר מעצמו מעצם הליהוק (המוצלח כשלעצמו) של ניר: גם שם היה נראה שהוא הגיע לסוג של מיצוי. סטגנציה.
זה תחושה מאד מוכרת לשמאל בישראל: סטגנציה. אנחנו רגילים להרגיש מוקצים, רגילים להרגיש מיעוט. מידי פעם יחצה עוד איזה קו שעד היום היינו משוכנעים שהוא הקו האדום שיגרום להתלהטות מסויימת, אבל בגדול: סטטוס קוו.
את הוויכוח על הסכסוך עצמו כבר לא מעניין לקיים. גם לא אותנו. התחושה היא שאין את מי לשכנע. אם מתקיים איזשהו דיון או עימות, הוא על עצם הזכות שלנו לחשוב ככה. וזה היה העימות בתחילת העונה סביב ניר, ואז הבינו שהוא סה"כ בן אדם. ואז זה נרגע. וזהו. סטגנציה. סטטוס קוו.
ובטלוויזיה, בניגוד למציאות, סטגנציה פירושה מוות. היעדר עניין הוא היעדר קיום.
כל הזמן צריך לאהוב או לשנוא. להתלהב או להתאכזב. נעמה קסרי וליהי גרינר ושמחה וג'ובאני צריכים להמשיך לריב ולהתחבר ולתקוע סכין ולעשות בריתות לאורך כל העונה.
וזה לא קרה פה. להיפך, הכל נעשה בכזאת שלומיאליות.. שבשלב מסויים היה ברור שפשוט אין דמות מקצועית מאחורי הקלעים שיודעת מי היא עושה, ושטובה בזה.
חבל, אבל לא נורא.
יותר חבל על גנץ.