הלוואי
אני הייתי רוצה את אודליה כזוכה הגדולה של העונה.
ואולי היא תפתיע??
(אני נאיבית מידי????)
אני חושבת שיש בה משהו פשוט, אנושי, אימהי, שמתחבר לציבורים שלמים.
אפילו הצעקנות שלה, מחרישת האזניים, שאני בבית נאלצתי להוריד את עוצמת הקול מהמסך כהיא שרה, אבל צחקתי על עצמי ואהבתי אותה.
לו בי תלויה ההדחה הראשונה בגמר, הייתי מוציאה את תקווה. (האמת? לו תלוי בי, היא היתה המודחת האחרונה לפני הגמר,
במקום אדם).
יש בה משהו מאד לא חינני, לא מפרגן לאחר, משהו קר ומנוכר... משהו כנופייתי.
לא יודעת, זו ההרגשה.
משהו בה מספר "אני לא סופרת אתכם, אתם לא מענינים אותי, אתם משעממים אותי ואתם סתם עומדים לי בדרך אז אני מרשה לעצמי לדרוך עליכם כדי להגיע ליעד."
כי תקוה כמו תקוה, כל האמצעים בעיניה מקדשים את המטרה.
אז איך הייתי רוצה לראות את הגמר
מודחת ראשונה: תקוה
מודח שני: גדי
מודחת שלישית: ירדן
מודח רביעי: אסיף
והזוכה שלי העונה: אודליה
ומחר נדע מי זכה, מי הפסיד (למרות שכולם זכו בהעצם הגעתם לגמר).
בינתיים, סופש נעים וחם לכולנו ובלי לצאת לחגוג ברחובות.