הייתה לי חוויה מוזרה העונה
אני בן אדם שחייב לנקוט עמדה. לתפוס צד בכל ויכוח.
גם אם אני אראה משחק כדורגל בין מולדביה לבין ארמניה, שתי מדינות
שאני אדיש לקיומן, אחרי חמש דקות של משחק אני אחליט לטובת מי אני.
לא יכול להיות צופה אובייקטיבי.
השנה זה קרה לי באח הגדול.
לא מסוגל לאהוד אף אחד. נכון שברור שאלדד הוא מהטובים.
הוא בחור מוסרי. פחות או יותר.
הייתי אמור לאהוד אותו במשחק. כשניסיתי להצמיד לו את אייקון המלאך,
האצבע ניתקעה. ברמה הכימית, הוא לא עובר לי טוב. כמו שאומרים בגן,
לא נעים לי עם אלדד.
למרות שבעיקרון, אני לטובתו.
חוץ מאלדד, ברור שאני מחבב עד מאוד את מיקי.
חכם, ציני, ביצ׳ית מושלמת, אבל לא דמות שיכולה להוביל עונה.
אפילו להוביל ריב או ויכוח קשה הוא לא יכול. קשה לי להפוך
את מיקי לדייר שארצה שינצח.
כך יצא, שראיתי עד עכשיו את העונה בלי פייבוריט ממשי לנצחון.
מבחינתי זו חוויה מאוד דלה שפוגמת בצפיה. אני על סף ניתוק מהתכנית.
מבצבצת בי תקווה קטנה שמישהו שמהדיירים מפעם, החדשים הישנים
יצליחו לעורר בי איזה רגש. הרי בסופו של דבר
מדובר על רגשות. בלי רגשות המשחק הוא דל ואפור.
והעונה, אין לי רגשות.
אולי אלין, אולי שפרה, אולי מישהו שאני אפילו לא מעלה בדעתי
יכנס במחצית ויציל את המשחק.
מצד שני... זה נשמע קצת כמו לעשות סקס עם האקסית שלך.
זה כמעט אף פעם לא יוצא טוב. מה שנגמר נגמר.
או כדיברי המשורר...״ העבר שאתה מחפש לגמרי מדומיין,
שכהציטוט הנוסטלגי הקיטשי מיצה את עצמו,
נותרה רק אווירה של נוסטלגיה ללא נשוא געגוע להיאחז בו,
כמו תחביר בלי מילים.״