אני שונאת חיקויים, האמת, ואני לא רואה ארץ נהדרת
אני לא אוהבת הומור המבוסס על חיקוי, עם כל ההערכה שיש לי למחקים כי באמת צריך כישרון לזה, כי מאוד קשה לעשות את זה בלי להפוך את מושא החיקוי ללעג נטו, ולעג מהסיבות שהכי לא רלוונטיות בדרך כלל.
ראיתי את החיקוי של ברלד לרהב למשל. אני לא סובלת את רהב. ממש. והחיקוי היה מצחיק וזו הבעיה, כי הוא השתמש בגופניות של רהב, במימיקות, כדי לבזות אותו. לו רהב היה בחור תמיד וחתיך ונטול מניירות, זה לא היה מצחיק, זה לא היה אולי שנון וסאטירי אבל פחות אנשים היו נהנים ממנו, כי לראות אדם שמן ומזיל ריר זה יותר מצחיק מסאטירה מתוחכמת.
ובית האח הגדול גרוע מתיכון. כי גם אם עושים עליך חרם בתיכון או מתעלמים מקיומך בלי חרם מאורגן, או צוחקים עליך או לועגים לך אתה עדיין הולך הביתה בסופו של יום, לאנשים שאוהבים אותך. אתה יכול למצוא מזור במסגרות אחרות, כמו חוגים, או תנועת נוער או עבודה או התנדבות. הייתה לי פעם שיחה עם קיבוצניקית שסיפרה לי על מקרי התעללות בקיבוץ בילדותה, ונחרדתי. לא בהכרח מכות או משהו גופני, למרות שגם מזה לא היה חסר, אבל בקיבוץ, כשאתה ילד, אין לך לאן לברוח, בעיקר לא בשנים של הלינה המשותפת, ומהבחינה הזו בית האח הגדול הוא באמת כמו קיבוץ. אותה קיבוצניקית לא הייתה מהמתעללים, ולא מהקורבנות, סתם מאלו שמסתכלים מהצד ולפעמים משתפים פעולה כדי לא לצאת מהכלל. היא סיפרה לי על ילדה בכיתתה שנחשבה "טמאה" ואף אחד לא נגע בה או בדברים שלה. שאלתי אותה למה, למה דווקא היא, והיא אמרה שהיא לא זוכרת, סתם הייתה מעצבנת. זה בדרך כלל ככה, הילד שחוטף הוא או שונה פיזית (שמן, זר, הומו) או בעל לקויות חברתיות, כמו לינור. ועל אלו האחרונים קשה לרחם עליו, כי הם "מעצבנים" ופה הבעיה, כי זה נותן הצדקה להתעללות. בעידן הפוליטקלי קורקט אנחנו יודעים שאסור להתעלל באנשים בשל צבע עורם או נטייתם המינית אבל לא למדנו שאסור להתעלל בכלל, שכל התאגדות של קבוצה נגד היחיד למען ביזויו היא פסולה.
