אלבום אלקטרוני מובהק
כמו שאתה יכול לנחש, זאת לא הטריטוריה המוזיקלית הטבעית שלי. אני צריך קרקע יותר מוצקה לדרוך עליה- הרגשה של התחלה-אמצע-סוף. אוריינטציה מעגלית גורמת לי לניתוק מסוים מהמוזיקה.
זה לא אומר שלא שמעתי ו/או אהבתי מוזיקה אלקטרונית או אלקטרונית-אוריינטד בימי חיי, אבל כמובן במנות פחותות.
הענין הוא שבהאזנה למוזיקה כזאת, האסוציאציות משחקות תפקיד משמעותי, אפילו יותר מאשר בהאזנה למוזיקה שאני יותר מורגל בה, משום שמוזיקה מופשטת משחררת את הראש מהצורך לבצע חשיבה קונקרטית.
והאסוציאציות שקפצו לי לראש, או ליתר דיוק, המוזיקה שנזכרתי בה היתה מוזיקה אלקטרונית מהעבר שלא ממש אהבתי: קטעים של ז'אן מישל ז'אר, האלבום 1984 של אנת'וני פיליפס, ואפילו קטע כזה או אחר של ג'ון ו-ואנגליס ששמעתי ברגעים של היסח דעת ו/או חוסר ידיעה שזה מה שאני שומע.
שני קטעים אהבתי יותר מאחרים- האחרון ו "Big Brother" המטריד, שהוא פחות מופשט, ודי ברור מה רצית להעביר בו גם ללא שירה.
בשאר הזמן- זה לא אתה, זה אני. הביקורת היחידה, אולי, שאתה יכול לקחת ממני היא שלא הצלחת לבצע "קרוס" מהאיזור של מוזיקה אלקטרונית מובהקת לעבר מאזינים (או מאזין) שרגיל לקונבנציה מוזיקלית אחרת לגמרי. אבל לא בטוח שזאת היתה המטרה שלך מראש, ואני לא חושב שאפשר לעשות דבר כזה במכה ראשונה, או שבכלל צריך.
(הולך לשמוע שוב. מה איכפת לי?)