זה מתקשר למה שרציתי להגיד -
*נאום חוצב להבות לפניכם*
כל אחד יכול לאהוב מה שבא לו ולא להתנצל על כך בשום אופן (אני בחיים לא אתנצל על אהבתי לליידי גהגה, שנחשבת לטראש), אבל יחד עם זאת להיות עם ראש פתוח להכל - ולשים בצד את התוויות של "טראש" ושל "איכות".
זה במילא רק בון-טון ריקני שמתחלף עם השנים ועם האופנה.
היצ'קוק פעם נחשב לטראש, עד שהמבקרים הצרפתים של הסיקסטיז החליטו שהוא "אוטר".
מדונה בכל אלבום מקבלת וייב אחר מהמבקרים. פעם היא נחשבה לטראש, אחר כך לאיכות, אחר כך שוב טראש וחוזר חלילה.
צביקה פיק פעם נחשב למגניב, אחר כך להזוי וטראשי ואחר כך שוב למגניב.
סרטי "גריינדהאוס" וסרטי בלאקספלויטיישן נחשב לאמאמאמאמא של הטראש, עד שגילו שטרנטינו אוהב אותם.
בקיצור - שכל אחד יאהב מה שבא לו, אבל שיכיר את הכל, שיעמיק בהכל ושיהיה פתוח עם הכל. מג'סטין ביבר, דרך ביורק ועד מוצארט. אל תפסלו ואל תתייגו, תכירו ותשמעו קודם.