אני הבנתייייי
אבל יש דרך להסביר בלי נימת עצבים.
אני לא צריכה להיות שוות ערך כמו יתר המטופלים בכדי להבין, אני עברתי בדרך שלי סוג של בית-ספר להשתוקקות להורות - וזה מספיק לי.
יש לי הזדהות עם אחרים שגם מגלים רצון לילד ונלחמים על זה בדרך שלהם גם.
אני יכולה לספר לך סיפור אמיתי...
לבן זוג שלי יש בת דודה שעברה 4 שנים טיפולי פוריות, וכולם נכשלו.
הכאשר הכרתי את בן זוגי הכרתי פחות או יותר את כל המשפחה שלו ורק אותה לא, גם לא גרה באותה עיר.
גם במאורע שאמור היה להיפגש להיפגש לא הייתה (חתונה שלנו).
אבל תמיד שמעתי עליה שהיא מתקשה להביא ילד בדרך הרגילה והטבעית ועכשיו הם בטיפולים, ככה הכל על רגל אחת...כאב לי, כי זה לוקח אותי ישירות למשפט הזה: ״אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים״.
אחרי כמה זמן ילדתי את הילד השני ובברית (אחרי שלוש שנים כמעט) שלו היא ובעלה באו, ומשפחתו ביקשו מאיתנו למסור את התינוק (כל תינוק שעושה ברית הם מוסרים לאות ברכה) לרב (למוהל לא, אבל העבירו לסבא שזה גם משהו בעל משמעות למי שמאמין) אז בלי לחשוב פעמיים אמרתי ״אין בעיות״.
אחר כך שאלתי את בן זוגי - מה זה המנהג הזה כי הרי לאישה אסור למסור לרב, אלא רק הסנדק, אז אמר שהיא עוברת הרבה שנים טיפולים ורוצה לקבל ברכה...אז אמרתי לעצמי: ״הלוואי והתינוק הזה יהיה ברכה עבורה״.
אחרי שראיתי אותה בברית פעם ראשונה וקיבלתי ממנה את התינוק להניק (החזיקו אותו לתמונות משפחתיות) באתי ואמרתי לה באוזן: ״אני מאחלת לך שתזכי להחזיק תינוק״ היא חייכה התחבקנו וניפרדנו.
מאז שמרתי איתה על קשר בפייס, אז הרגשתי צורך עז להיות איתה ולעקוב אחריה...
עוברים חודשיים מספרת בפייס על הטיפולים ועל האכזבות, החברים מעודדים ותומכים...ואני פניתי במסר וכתבתי לה: שלא תהיה עצובה בגלל התוצאות, שלא תוותר ושנועדה להיות אמא, ושהיא תהיה בסוף אמא...
התפללתי בשבילה, אף בכיתי בשבילה.
אחרי מס׳ חודשיים היא כותבת סטטוס שמדבר על תסימני היריון, ואז במין הומור אני כותבת לה (היחידה אגב) שהיא ״אמא״ אוטוטו.
היא פנצה אליי במסר ואישרה לי שנקלטה ושאני לא אספר, קיבלה את ההבטחה (אני ובעלה ידענו כנראה), אמרה שתספר לכולם כשצהיה סגורה כי נפלו לה כמה עוברים ושהיא חוששת, אז השבתי לה לחיוב ושאין לי מה לספר (גם לבן זוגי) ואיחלתי לה המשך הריון קל ושלא צהיה לחוצה כי עכשיו כל לחץ משפיע לגוף, היא הבינה (לא כמוכם אגב) והשתדלה לא להיות בלחץ ולא לחשוב על זה.
עוברים חודשיים ויש - הריון סגור.
היא סיפרה לכולם - וכולם שמחו עבורו.
המשכתי להיות איתה בקשר ולעקוב בפייס - שומעת שהיא באישפוז, מדברת בפייס לשאול את בעלה שבא והרגיעה שהכל בסדר איתה - ואני שכל כך הזדהתי ברצון להחזיק משהו ממך - תמכתי ואמרתי שלא ידאגו ושהם בסוף יהיו אמא ואבא...ואף לבן בכור.
לא יודעת מאיפה הביטחון הזה, אבל הרגשתי כאילו שאני יודעת על מה אני מדברת...שאלתי אם היא בחרה חדעת את המין - אז אמרה ששומרים לאחר הלידה.
אז אמרתי שזה בסדר שאגיד לה מה אני חושבת שזה - אישרה שכן - אז אמרתי לה שתהיה אמא לבן זכר.
שאלה מאיפה לי, אמרתי לה בביטחון שזה משהו שאני מרגישה.
היא עשתה סמייל של חיוך ואמרה: ״אם את בטוחה ורואה אותי כאנא אז אני רגועה״ במין הומור כמובן...
אחרי תשעה חודשים - יש אכן בן זכר. ואני בדיוק הכרתי אותה עשרה חודשיים מתוך 4/5 שנים שבכלל לא ידעתי מי היא.
כשהיא יחדה כל כך שמחתי עבורה.
שטרה תחתונה - לא צריכה להיות שוות ערך בסוג הטיפול/המצב בכדי חהבין ולהזדהות את הכמיהה לילד משלך, בשר מבשרך.
חבל שפה לוקחים ומבינים איך שרוצים.
חג סוכות שמח וכמובן הצלחה בטיפולים
