אהבתי מאד
כל כך אהבתי שאני מצטט את הדברים החשובים ומעתיק לכאן :
ואכן, היהדות שונאת את הגאוה וגדולי ההוגים הרבניים הטיפו להתרחק מן הגאוה רחוק ככל האפשר. אולם הציבור הדתי שאלו טיעוניו טועה טעות גדולה בהבנתו. תורת ישראל מגנה בכל פה את הגאוה השחצנית, זו שהיפוכה היא הענוה. אולם קיים עוד סוג של גאוה. הגאוה שהיא היפוכה של הבושה.
כל החינוך הדתי שעברנו לימד אותנו שהומוסקסואליות היא דבר שיש להתבייש בו. תועבה. החטא הנורא מכל שיהודי מן הישוב מסוגל לחטוא (שהרי אנו לא מדברים על עובדי עבודה-זרה או שופכי דמים). הומוסקסואליות, ולהט"ביות בכלל, היא מחוקות הגויים. אצלם אולי יש דברים כאלו משום שהם אינם מוסריים, אולם מי שגדל על אדני התורה לא יכול להיות "כזה". ואם אתרע מזלו של מישהו להיות הומו, הוא חייב להתבייש בעצמו.
ואכן, אנו מפנימים את הדרישה הזו של הקהילה הדתית ומתביישים בעצמנו היטב. כמה כאבים אנו נושאים בנפשנו עד שמגיעים לשלב בו אנו מעזים לצאת מן הארון (שלא לדבר על אלו שלא מוצאים את הכח ונשארים בארון לעד). כמה רגשות אשם יש בנו על החטא הנוראה של משיכה לבני מיננו. וכשכבר יוצאים מן הארון, הבושה ממשיכה והופכת לבושה הגדולה של המשפחות שלנו. בושה בכבשה השחורה הפרטית שלהם. ההורים שמתביישים בבנם או בתם שיצאו שונים ומנסים להסתיר זאת כמה שיותר מן הקהילה, המשפחה המורחבת והחברים מבית-הכנסת
בשביל זה אנחנו צריכים מצעד גאוה. לא. לא ההומואים. לא הלהט"בים. החברה הדתית והחברה הישראלית כולם זקוקים למצעד גאוה. צריכים שיאמרו לנו חודש אחד בשנה להפסיק להתבייש. להפסיק להתבייש בבן הומו שלכם, בבת הלסבית שלכם. להפסיק להתבייש באח שהחליט שאינו רוצה להתיישר עוד לפני דרישות החברה והפך לאחות שלכם. להפסיק להתבייש בחבר שלכם שאומר שהוא נמשך גם לגברים, לא לנתק עימו את הקשרים בגלל זה. אנשים תפסיקו להתבייש בנו. אל תנסו לטאטא אותנו אל מאחורי הדלתות הסגורות של הבתים שלנו. לשלוח אותנו אל תל-אביב, אבל רח"ל לא בירושלים. או בבאר-שבע, או רעננה, או פתח-תקוה. אל תשכנעו את עצמכם שזה עניין שלהם: של הגויים הטמאים או החילונים שלא ידעו טעם תורה, לומר שאצלנו "זה" לא קורה.
ואז, כשאתם לא תתבישו בנו, אולי גם אנחנו נוכל להפסיק להתבייש בעצמנו.