dontevenknow
New member
היי...
רציתי לשתף אותכם קצת בסיפור שלי, לשמוע את דעתכם ואולי ללמוד מהניסיון שלכם...
אז אני בן 21, משוחרר מהצבא מזה כ-3-4 חודשים. ובארון.
כל חיי ביליתי במסגרות דתיות וגדלתי למשפחה מסורתית-מעורבת (אבא שלי חילוני). החיבור שלי לדת מלכתחילה לא היה חזק ולכן הקונפליקט הפנימי מהזווית הזאת היה פחות חזק אצלי. אבל הוא עדיין משפיע עליי.
לפני שנתיים נפרדתי רשמית מהכיפה. כיום אני עדיין שומר על דברים מסוימים, אבל לא אגדיר את עצמי כדתי.
בגלל שאני בארון, מאז ומתמיד "שמרתי מרחק" מחברים/משפחה, נמנעתי מפגישות עם אנשים חדשים ומאינטרקציות חברתיות בכלל, כי הרגשתי לא בטוח בעצמי ומלא בושה מהתחומים שמעניינים אותי (שגם עלולים לחשוף אותי).
זה גרם לי "להסתתר מהחיים", להיות סגור, להפסיד הרבה חוויות ובקיצור, לחיות את המינימום. בלי או עם קשר, כיום אני חי בתחושת תקיעות; אין לי מוטיבציה לעתיד, ואני לא יודע מה אני רוצה להמשך.
באופן כללי, אני לא נמצא במקום שבו אני שלם עם הנטיה שלי, ולשם אני מנסה להגיע. זה מגיע למצב שכרגע המילה "הומו" זה כמו מילה גסה בשבילי, שלא אצליח לבטא, כנראה כי שמעתי אותה כל חיי בהקשרים כ"כ שליליים.
כיום המעגל החברתי המרכזי (ואולי היחיד) שלי הם דתיים, שלומדים בישיבות ההסדר.
המשפחה שלי מחולקת, כאשר אח ואחות נוטים לכיוון החזק מאוד (כמעט חרדי) ואחרים יותר מסורתיים, והמשפחה המורחבת שלי בנויה בעיקר מדתיים ומסורתיים.
בזמן האחרון התחלתי ללכת לפסיכולוגית ושם הצלחתי להגיד לה מי אני.
כאשר אני מעלה תסריטים אפשריים שבהם אני מספר לחברים הדתיים שלי - אני מתקשה להאמין שהם יצליחו לקבל את זה.
אני מרגיש שהם יחשבו שזה דוחה, יסתכלו עליי כאילו לא מכירים אותי, וירגישו לא נעים להסתובב בחברתי.
בהקשר המשפחתי זה יהיה משבר שהרבה יותר קשה לי לדמיין, כאשר הומוסקסואליות זה סוגשל טאבו, שלא באמת עולה כנושא (אם כן, לא בצורה חיובית).
אני מניח שיש לי כמה שאלות אליכם...
1. אחרי צמיחה בסביבה דתיה ולרוב הומופובית, איך הצלחתם להתנער מכל הקונוטציות השליליות, ולהגיע להשלמה עצמית, שבה אין בזה שום דבר לא בסדר?
זה משהו שלאו דווקא דתיים צריכים להתמודד איתו, אבל ההשפעה והחשש מהסביבה, והעובדה שזה "כתוב בספר" הופכת את זה ללא-לגיטימי באופן רשמי (במחשבה ראשונית, לפחות. מודע לדעות השונות).
2. אני מרגיש שבשביל לצאת מהארון ולהרגיש חופשי, אצטרך להגיע קודם לרמת השלמה עם עצמי, שאני בסדר עם זה. האם אתם מסכימים עם זה, או שאצלכם היציאה מהארון הייתה גם חלק מתהליך ההשלמה?
2. האם הרגשתם שאתם צריכים להסתתר? לא לשתף, לא רק את הנטיה שלכם, אלא את כולכם - את תחומי העניין שלכם, הדעות שלכם (בין אם זה מוזיקה, סרטים). כאילו אלו דברים שאתם לא "אמורים" לאהוב. ואיך הצלחתם להשתחרר מזה?
3. אולי השאלה הכי מרכזית... איך הסביבה שלכם הגיבה לזה? איך הצלחתם להגיד את זה? האם זה גרם לקרע בחברויות שלכם והאם איבדתם אנשים קרובים בגלל זה?
איך התמודדתם עם אי-קבלה או דחייה של אנשים? האם נאלצתם להסביר שוב ושוב, באופן כמעט מתנצל "לא בחרתי בזה"?
כמו כן, אשמח לשמוע כיצד אתם מגדירים את עצמכם כיום, והאם אתם ממשים את הנטיה שלכם ולא מדכאים אותה (שכן אם לא ממשים, אזי אני מניח שהסביבה תיהיה יותר מבינה. יכול להיות שאני טועה, תרגישו חופשי לעדכן אותי
).
אז כן.... הפצצתי אותכם בשאלות
מקווה בכל זאת שהייתי ברור, ותודה רבה לכל מי שקרא ומי שיצליח להגיב
רציתי לשתף אותכם קצת בסיפור שלי, לשמוע את דעתכם ואולי ללמוד מהניסיון שלכם...
אז אני בן 21, משוחרר מהצבא מזה כ-3-4 חודשים. ובארון.
כל חיי ביליתי במסגרות דתיות וגדלתי למשפחה מסורתית-מעורבת (אבא שלי חילוני). החיבור שלי לדת מלכתחילה לא היה חזק ולכן הקונפליקט הפנימי מהזווית הזאת היה פחות חזק אצלי. אבל הוא עדיין משפיע עליי.
לפני שנתיים נפרדתי רשמית מהכיפה. כיום אני עדיין שומר על דברים מסוימים, אבל לא אגדיר את עצמי כדתי.
בגלל שאני בארון, מאז ומתמיד "שמרתי מרחק" מחברים/משפחה, נמנעתי מפגישות עם אנשים חדשים ומאינטרקציות חברתיות בכלל, כי הרגשתי לא בטוח בעצמי ומלא בושה מהתחומים שמעניינים אותי (שגם עלולים לחשוף אותי).
זה גרם לי "להסתתר מהחיים", להיות סגור, להפסיד הרבה חוויות ובקיצור, לחיות את המינימום. בלי או עם קשר, כיום אני חי בתחושת תקיעות; אין לי מוטיבציה לעתיד, ואני לא יודע מה אני רוצה להמשך.
באופן כללי, אני לא נמצא במקום שבו אני שלם עם הנטיה שלי, ולשם אני מנסה להגיע. זה מגיע למצב שכרגע המילה "הומו" זה כמו מילה גסה בשבילי, שלא אצליח לבטא, כנראה כי שמעתי אותה כל חיי בהקשרים כ"כ שליליים.
כיום המעגל החברתי המרכזי (ואולי היחיד) שלי הם דתיים, שלומדים בישיבות ההסדר.
המשפחה שלי מחולקת, כאשר אח ואחות נוטים לכיוון החזק מאוד (כמעט חרדי) ואחרים יותר מסורתיים, והמשפחה המורחבת שלי בנויה בעיקר מדתיים ומסורתיים.
בזמן האחרון התחלתי ללכת לפסיכולוגית ושם הצלחתי להגיד לה מי אני.
כאשר אני מעלה תסריטים אפשריים שבהם אני מספר לחברים הדתיים שלי - אני מתקשה להאמין שהם יצליחו לקבל את זה.
אני מרגיש שהם יחשבו שזה דוחה, יסתכלו עליי כאילו לא מכירים אותי, וירגישו לא נעים להסתובב בחברתי.
בהקשר המשפחתי זה יהיה משבר שהרבה יותר קשה לי לדמיין, כאשר הומוסקסואליות זה סוגשל טאבו, שלא באמת עולה כנושא (אם כן, לא בצורה חיובית).
אני מניח שיש לי כמה שאלות אליכם...
1. אחרי צמיחה בסביבה דתיה ולרוב הומופובית, איך הצלחתם להתנער מכל הקונוטציות השליליות, ולהגיע להשלמה עצמית, שבה אין בזה שום דבר לא בסדר?
זה משהו שלאו דווקא דתיים צריכים להתמודד איתו, אבל ההשפעה והחשש מהסביבה, והעובדה שזה "כתוב בספר" הופכת את זה ללא-לגיטימי באופן רשמי (במחשבה ראשונית, לפחות. מודע לדעות השונות).
2. אני מרגיש שבשביל לצאת מהארון ולהרגיש חופשי, אצטרך להגיע קודם לרמת השלמה עם עצמי, שאני בסדר עם זה. האם אתם מסכימים עם זה, או שאצלכם היציאה מהארון הייתה גם חלק מתהליך ההשלמה?
2. האם הרגשתם שאתם צריכים להסתתר? לא לשתף, לא רק את הנטיה שלכם, אלא את כולכם - את תחומי העניין שלכם, הדעות שלכם (בין אם זה מוזיקה, סרטים). כאילו אלו דברים שאתם לא "אמורים" לאהוב. ואיך הצלחתם להשתחרר מזה?
3. אולי השאלה הכי מרכזית... איך הסביבה שלכם הגיבה לזה? איך הצלחתם להגיד את זה? האם זה גרם לקרע בחברויות שלכם והאם איבדתם אנשים קרובים בגלל זה?
איך התמודדתם עם אי-קבלה או דחייה של אנשים? האם נאלצתם להסביר שוב ושוב, באופן כמעט מתנצל "לא בחרתי בזה"?
כמו כן, אשמח לשמוע כיצד אתם מגדירים את עצמכם כיום, והאם אתם ממשים את הנטיה שלכם ולא מדכאים אותה (שכן אם לא ממשים, אזי אני מניח שהסביבה תיהיה יותר מבינה. יכול להיות שאני טועה, תרגישו חופשי לעדכן אותי
אז כן.... הפצצתי אותכם בשאלות
מקווה בכל זאת שהייתי ברור, ותודה רבה לכל מי שקרא ומי שיצליח להגיב
