[Celluloid Hero]

 

[ציףציף1000]

על המיקסטייפ, בחלקים

כי אני רואה שהדיון מתקדם, ולא מוצאת זמן מספיק ארוך לכתיבה.

חלק א':
ראשית, הרעיון של אנגליה העירונית/כפרית הוא מעולה, ונכון. חשבתי על זה בעת הרכבת המיקס, למרות שזו לא היתה התימה שבה בחרתי במודע. הרעיון עליו חשבתי היה הניגודיות בין המציאות לדמיון, שהיא כנראה באמת חוט מקשר ברוק הבריטי, לדורותיו. החלוקה אינה דיכוטומית, כי אלמנטים של המציאות והדמיון נמצאים בכל אחד מהשירים. גם אלו המתארים, לכאורה, את הניכור העירוני, כוללים רומנטיזציה לא-מציאותית של המתואר. וגם ההפך נכון: הפסטורליה האנגלית מעולם לא היתה כה פסטורלית במציאות (כל האלבום village green של הקינקס בעצם עושה את המהלך הזה, ומכאן עוצמתו. שלא לדבר על Shangri-La שאומר את הדברים במפורש). אבל הרצון להתעמת עם המציאות, מחד, ולברוח למחוזות הדמיון, מאידך, היה ברוק האנגלי מראשיתו. עוד בדור שלפני הביטלס, כשתעשיית הבידור ניפקה שרשרת של זמרים-בנים עם שמות מופרכים ותלבושות עוד יותר מופרכות, שניסו לחקות את ה"חלום האמריקני", של חופש ורווחה כלכלית, על רקע מציאות אפורה ושוחקת.

חוט מקשר כזה לא קיים כמעט ברוק האמריקאי, מלבד אצל מעטים, למשל אצל לו ריד וניל יאנג (כן, הוא קנדי. בכל זאת). הבלוז והריתמ'נ'בלוז וכן הקאנטרי - שורשי הרוק האמריקני - קידמו ערכים שונים, כאשר ה"בריחה" היחידה, אם תרצו, היה השורשים הדתיים של ז'אנרים אלו, שהתגלגלו לביטויים חברתיים אחר כך (דילן, ספרינגסטין), אבל זה סיפור אחר לגמרי - לא הסיפור של המיקס הזה.

 

[ציףציף1000]

London's Burning

מתוך האלבום הראשון של הקלאש, שהוא לטעמי אחד האלבומים הטובים ביותר שנוצרו: אלבום מגובש עם אמירה אותנטית ומורכבת, שלא התחנפה לממסד (כולל תעשיית המוסיקה), אך גם לא פנתה לשוליים אוונגרדיים. הקלאש תיארו את המציאות כפי שראו אותה: השעמום, הניכור ובסופו של דבר היאוש, שהיה נחלת חלקם של צעירים עירוניים רבים, לנוכח הכלכלה המנוונת, שבה שיעור האבטלה בקרב הצעירים הרקיע שחקים, הטרור האירי, והמתח הבין-גזעי. בזמנה, המוזיקה של הקלאש ודומיהם נתפשה כאנטי-תזה לפרוג ולרוק-איצטדיונים, שעד אז שלט במצעדים. אך היחידים שהתעסקו בזה, בעצם, היו מבקרי המוזיקה. לאמנים עצמם לא היה ממש אכפת. למרות שהאלבום הראשון של הקלאש נעשה בזמן ומקום מוגדרים, המסר שלו הוא על-זמני: התשוקה, האנרגיה, הזעם והתקווה קיימים בכל מקום, בכל דור. הקלאש, אולי אפילו יותר מהסטונס, גילמו את להקת הרוק האולטימטיבית: חתרנית ובלתי מתפשרת.
אגב, לונדון היתה אמנם הרקע לחלק מהשירים במיקס, אבל לא חשבתי עליה כציר מרכזי דווקא.

 

[ציףציף1000]

2. Big Black Smoke

התלבטתי באיזה שיר של הקינקס לבחור עבור המיקס, שהרי השירים שלהם נועדו למיקס מעצם מהותו (או שמא המיקס נולד בצלמם של הקינקס). המתח בין המציאות לבין העולם האידאלי, הדמיוני, מצוי בשירים רבים של הלהקה, לעיתים בכפיפה אחת. יתכן שהשיר האולטימטיבי למיקס כזה היה, איך לא, waterloo sunset. אבל רציתי להמנע מהשירים המובנים מאליהם. BBS הוא אחד מהשירים הפחות ידועים שלהם, אבל לא פחות טובים הוא בקלות אחד השירים הכי טובים של ריי ... טוב, יש לו עשרות שירים "הכי טובים", אבל בכל זאת.

מה כתבתי ברשימות שנמחקו? אה, כן. למה זה שיר גדול (בכל קנה מידה, וגם המילים בזכות עצמן)? כי ריי מצליח בתוך שתיים וחצי דקות לדחוס עולם שלם. מחד, ההורים הדואגים לביתם הצעירה "השבירה, הטהורה" בעיני רוחם, שעזבה את ביתה בכפר, לטובת עיר החטאים הגדולה – עיר שבדמיונם עוטה מימדים מיתיים, ויקטוריאניים: המועדונים, הרחובות, והעשן השחור הגדול (שלא היה קיים כבר באותן שנים, כמובן). נקודת מבט זו מחוזקת ע"י צלצולי הפעמונים שפותחים את השיר (לא הביג-בן, אלא פעמוני-כנסיה גנריים מארכיון EMI); הבס, המדמה צעדים ברחוב, וקריאת כרוז-העיר בסוף השיר שבתקופה שלפני הפייסבוק, ולפני תקשורת ההמונים בכלל, היה מכריז את החדשות האחרונות בכיכר העיר. (ככל הנראה All Ye – נקרא ע"י דייב).

מצד שני, הצעירה, שחלמה על חיים יותר מרגשים, ואולי הזדמנויות שלא היו לה בכפר – עד שפגשה במציאות. לריי יש סימפטיה לשני הצדדים, גם להורים וגם לבת. גם לפנטזיה וגם למציאות. לשניהם, יש מקום.

 

[ציףציף1000]

3. Automobile noise

הבלו נייל ממשיכים את הקו של שירים על העיר (כאן, גלאזגו) אבל הטון אצלם כבר הרבה יותר רך ונוגה. העיר והרעש שלה הם רק הרקע, הלא ממש מציאותי, לעולמו הפנימי הגועש של הדובר - וכל זה על רקע מוזיקה מלנכולית, יפה עד כאב.

השיר לקוח מאלבומם הראשון, A Walk Across The Rooftops המעולה. השגתי אותו זמן קצר לאחר שיצא, בתחילת 1984. למרות הצליל האלקטרוני הרך, הוא היה אלבום כ"כ שונה בנוף המוזיקלי של אותה תקופה, ולמעשה גם היום הוא נשמע על-זמני.

 

[ציףציף1000]

4. Kilburn Towers

השיר החמוד הזה של הבי ג'יז גם הוא עוסק ברומנטיקה ובעיר, אבל מהצד היותר מואר של הרחוב. השיר נפתח במשפט I Am A Bird - ומשם השלישיה לוקחת אתכם לטיסה/ דאייה, בשמי העיר, מעין "פסטורליה עירונית". זהו שיר קטן, שנחבא לו ב-Idea, וראו גם My Thing מהאלבום Cucumber Castle - שניהם שירים שלפי גרסה אחת, לפחות, מושפעים מסיימון וגרפונקל (אני לא שומעת את זה, אבל נניח).

 

[ציףציף1000]

5. ניק דרייק / 6. ה"מי" / 7. אל סטיוארט

Way to Blue
לכאורה, גם זה שיר באווירה חלומית-רגועה כמו Kilburn Towers, אבל אצל דרייק – לעומת האחים גיב – השלווה היא רק לכאורה, ומסתירה מאחוריה עצב עמוק. "האם אתה זוכר כעת את כל מה שידעת ? האם לעולם לא תיפול, לאחר שהאור התעופף? ספר לי, כל מה שאתה עשוי לדעת? הראה לי, מה שיש לך להראות. האם לא תצא ותאמר, אם הנך יודע את הדרך לכחול?" החיפוש אחר ה"כחול" הנעלם, החמקמק, שהשואל יודע שלעולם לא ישיג. ומי הוא האדם אליו הוא פונה? אולי זה הוא עצמו. או אולי זו אימו, כפי שהציע חבר-ללימודים שהכיר אותו, וטען ששיריו של דרייק הופנו ברובם אליה. או שזה אלוהים, כפי שטען איאן מקדונלד. כל אחד יכול לשמוע את מה שמדבר אליו, בשיר הזה. ויש לתת גם קרדיט לרוברט קירבי, המעבד, שתרומתו לשיר אינה נופלת מזו של דרייק עצמו.

Disguises
ובמעבר חד, ל"מי". אמנם השיר מושפע מהפסיכדליה הבריטית, אבל הבחירה בו נבעה דווקא מהמילים. טאונסנד עסק, בשיריו המרכזיים, בזהות האישית. לעיתים זו היתה זהות מוסווית, שיש להסתירה, או לחשוף אותה. השאלה "מי אני, מה אני" היתה השאלה המרכזית ביצירתו, למעשה. כאן, באחד השירים המוקדמים, הדמות המוסווית היא (לכאורה) מישהי ממכריו של טאונסנד: "פעם ידעתי הכל עלייך / אבל היום כשניסיתי לזהות אותך בפני אחד מחבריי / הצבעתי על הבחורה הלא נכונה, שוב / לא רואה אותך עוד בהמולה / אני חושב שזו את, אבל אני לא בטוח / את לובשת תחפושות / לפעמים, בחורה מפתיעה אותי / כשמתגלה שהיא את / לובשת תחפושות. / אני לא חושב שאת רוצה לראות אותי שוב / היום ראיתי אותך לבושה כערוגה / בשבוע שעבר חבשת פאה / מכוונת את התנועה ברחוב...". זהו שיר בוסרי, יחסית לשיריו המאוחרים העוסקים באותו נושא, וטאונסנד מנסה להסוות את כוונותיו מאחורי מילים לכאורה הומוריסטיות – מה המציאות כאן? מה הדמיון? אבל ממרחק הזמן ניתן לקרוא בין השורות.

Clifton in the Rain
ועוד מעבר חד, אולי לא הכי חלק, ל-Clifton in the Rain של אל סטיוארט, משיריו המוקדמים. גם כאן, בדומה לבלו נייל, סטיוארט ממריא מהמציאות העירונית שטופת הגשם אל מחוזות הדמיון – כאן, התעמתות – שטחית אמנם – עם הדימויים ההוליבודיים מול מציאות חייהם של השחקנים. ז'קלין ביזה, המוזכרת בשיר, היתה שחקנית בריטית שהצליחה דווקא בארה"ב, בשנות השישים והשבעים, ומאז נשכחה: "האם את אי פעם חוששת מהדימויים של הוליבוד? האם הרגשת את צלו של כאבה?" הוא תוהה, כאשר הגשם מחזיר אותו – ואותנו – ל"טרובדור" בבריסטול. לטעמי, זהו אחד משיריו הטובים ביותר של סטיוארט, שיר של בחור צעיר שרק מתחיל להיות מודע לכשרונו. (לא תמיד הוא 'קלע למטרה' בשיריו, באותן שנים. בשיר הזה הוא הצליח).

 

[ציףציף1000]

8. Beechwood Park

Beechwood Park
את השיר כללתי, כמובן, בגלל שוולרוס השמיט אותו מהמיקס שלו. והרי השיר חייב להיות במיקס אחד לפחות, ועדיף כמה שיותר מיקסים.
גם בשיר זה, כמו בשירים הקודמים במיקס, המציאות והדמיון נמצאים בכפיפה אחת. ביצ'ווד פארק הוא מקום אמיתי, אחוזה אריסטוקרטית בפאתי סיינט אולבנס שהוסבה בתחילת המאה העשרים לפנימיה. אביו של כריס ווייט, שכתב את השיר, היה בעליו של 'מינימרקט' במארקייט, הכפר הסמוך לאחוזה, והיה מביא מצרכים לשם במסחרית שלו, כשבנו נלווה אליו. שיטוט בגוגל סטריט ויו מאשר את התיאור של ווייט את המקום, כטובל במדשאות ירוקות, מנותק מהעולם. עבור כריס הילד, המקום נראה קסום וכמעט דמיוני. כמבוגר, הוא העלה את זכרונות הילדות המתוקים-עצובים הללו על הניר. ביצ'ווד פארק הוא בקלות אחד השירים הכי טובים שאני מכירה, ואני רק מצירה על כך שלא הכרתי אותו שנים לפני שהכרתי אותו.

 

[ציףציף1000]

9. Little Man, What Now?

כתבתי שלוש טיוטות ומחקתי אותן. לעומת השירים האחרים במיקס - אולי חוץ מג'ון קופר קלארק - השיר הזה הוא פחות-ידוע, לגמרי שלא בצדק, והגיע הזמן לתקן את המעוות, שכן זה אחד השירים הכי טובים של מוריסי, מאלבום הסולו הראשון שלו - שאינו נופל ברמתו מאלבומי הסמיתס.

מוריסי הוא אמן קיצוני. מחד, אמירות שערורייתיות ומרתיחות, איומים ברצח ובמכות, וחשד לגזענות. מאידך, כמה מהשירים הכי פוגעים-בול-בלב שנכתבו מעולם ותובנות נדירות באיכותן. שני הדברים נובעים מכך שמוריסי לא עושה הנחות לאף אחד, כולל לעצמו. ניתן רק לנחש שהוא מרגיש מעונה לא פחות מהסלבס והפוליטיקאים שהוא מייחל למותם.

כך גם השיר אותו בחרתי למיקס, בו ממשיך מוריסי את המסורת של ריי דייויס: הוא שם אדם תחת מיקרוסקופ, חושף אותו במערומיו, במלוא נלעגותו, אך גם באנושיותו. הפתטיות והחמלה גרות בכפיפה אחת. וכמו אצל דייויס, הוא עושה את זה תוך שימוש תמציתי במילים, במנגינה ובעיבוד. השיר נבנה כמלאכת מחשבת; מוריסי לוקח אותנו למסע, דרך עיניו-שלו:

"תוכנית טלוויזיה נוסטלגית באחר-הצהריים
דיברת מהצללים (אך הם לא זיהו אותך)
למרות שחברי הצוות היו מאוד מנומסים כלפיך"

גם עם הפרטים המינימליים האלו, אנו מקבלים כבר תמונה: אלו מאיתנו שהם בני גיל מסויים, הכירו תוכניות טלוויזיוניות כאלו, "מה הסוד שלי" ודומיהן, בהן צוות – בד"כ ידוענים או בדחנים – צריכים לזהות דמות עלומה באמצעות רמזים, שאלות. הצוות בתוכנית אינו מזהה את האורח, שהם והצופים בבית יכולים לראות רק בצללית. האורח, שהיה כנראה אדם ידוע בזמנו, נשכח. אבל מוריסי זוכר אותו, ולוקח אותנו אתו, למסע אכזרי בזמן:

"הו, אבל אני זכרתי אותך
לילות שישי, 1969
ATV - "רצחת" כל שורה
מבוגר מכדי להיות ילד-כוכב
צעיר מכדי להיות שחקן ראשי
ארבע עונות עברו - והם "קיצצו" אותך

נער עצבני (לא מחייך!)
מה קרה לך לאחר מכן?
האם ליקוי החמה המהיר עינה אותך?
כוכב בגיל 18, ואז פתאום נמוג
רק כמה שורות בעמוד אחורי של "שנתון" דהוי

הו, אבל אני זכרתי אותך
אני זכרתי אותך

(עתוני הנוער הבריטיים בשנות השבעים נהגו להוציא חוברות מיוחדות, כרוכות כספר, לקראת כריסמס כל שנה. אלו נקראו "שנתון". הם כללו סקירה של הכוכבים הגדולים שהיו באותה שנה, חידונים, קריקטורות ופרפראות. אלו היו בד"כ חוברות מקסימות, שהיום יש להן ערך נוסטלגי. עתוני המוסיקה ה"רצינייים" המשיכו ,בדרכם שלהם, את המסורת הזו בגליונות הכריסמס שלהם גם בשנות השמונים).

בניגוד לצוות הטלוויזיוני - המייצג את הציבור הרחב - מוריסי זוכר את השחקן שנשכח, ששיחק כנער בתוכנית טלוויזיה, שנים רבות לפני כן, כאשר מוריסי עצמו היה נער בגיל העשרה המוקדם. כמבוגר, הוא מודע לכך שהשחקן היה גרוע, ושפרנסי הטלוויזיה לא היססו להעיף אותו משיקולי רייטינג. אך מוריסי אינו לועג לו על כך, ההפך, הוא מזדהה אתו. הפרסום/תהילה והאנונימיות שהיא הצד השני שלה, הוא נושא שחזר בכמה שירים שלו. השחקן - ששמו כאמור לא מוזכר בשיר - הוא אולי "האיש הקטן", שעתידו לוט בערפל, אבל באותה מידה מוריסי מפנה את השאלה כלפי עצמו. האם הפרסום והתהילה הם המציאות? או שמא האדם הקטן שמאחורי התדמית?

כאשר יצא Viva Hate בסוף שנות השמונים, מוריסי סרב לומר על מי השיר, או אם בכלל הוא על אדם מסויים. רק לפני מספר שנים, הדליפו מקורביו (מן הסתם ברשותו) שמדובר במלקולם מקפי, ששיחק תלמיד בית ספר בסדרת הטלוויזיה Please, Sir - סיטקום מצליח שהיה מבוסס פחות או יותר על הסרט "לאדוני באהבה". עלילת הסדרה נסבה סביב מורה חנון שנשלח ללמד כיתה "פרועה" בבית ספר עירוני גדול. מקפי שיחק תפקיד של נער בעייתי, חצי-עבריין, אך יפה תואר ומקסים. דמות החוליגן הסקסי מופיעה באינספור שירים של מוריסי, כמובן, וכנראה זו הסיבה שמוריסי זכר אותו, כאשר ראה אותו במקרה באותה תוכנית טלוויזיה נוסטלגית. מקפי לא הצליח לשמור על קריירת המשחק שלו ונעלם מהמסכים. הוא נפטר לפני כעשר שנים.

 

[ציףציף1000]

10. Beasley Street

קצת עשיתי לעצמי חיים קלים עם השיר הזה, שכיום נכלל בחומר לבגרות בספרות, במערכת החינוך האנגלית. מי היה מאמין?

כמו מוריסי, קופר-קלארק הוא ממנצ'סטר. יותר נכון, מסאלפורד, העיר הסמוכה. הוא התפרסם כ"משורר הפאנק" בסוף שנות השבעים, כאשר ניצל את גל הפאנק והפוסט-פאנק המנצ'סטרי, על מנת להפיץ את שיריו בציבור. קלארק היה מבוגר קמעה מהפנקיסטים (הוא כיום בן 60+), אך הופיע והקליט עם האושיות המרכזיות בסצינה המקומית. הוא הוציא שלושה אלבומים (ו-EP אחד או שניים) עד 1982 בערך. ואז הוא פגש את ניקו. כן, ההיא. במשך שאר העשור הוא נשאר לצידה, כששניהם חולקים התמכרות להרואין. לאחר מותה הוא השתקם, בהדרגה. הוא כותב ומופיע עד היום וההערכה כלפיו במשך השנים רק עלתה (ר' הפסקה הראשונה).

"ביזלי סטריט" הוא פסגת יצירתו, אך זה לא פוטר אתכם מלהכיר את שאר שיריו הנהדרים. השיר הופיע באלבום השני שלו (כמדומני), כשהוא מלווה ע"י ה"בנות הבלתי נראות", להקת הליווי שלו שכללה בין היתר גם את פיט שלי ומארטין האנט. בעוד רבים משיריו הם סטיריים, עם פן קומי ברור, "ביזלי סטריט" הוא רציני. זהו תאור חסר-רחמים של שיכון-עוני בסאלפורד, כפי שקופר-קלארק הכיר בנעוריו (הרחוב לא קיים כיום).

תרגום השיר דורש מישהו יותר מיומן ממני. ניסיתי בכ"ז לתרגם כמה מהבתים, וסליחה מראש:

"בכסאות הזולים, בהם הרצח גדל
מישהו חסר נשימה
השינה היא לוקסוס, הם לא זקוקים
ל"בקרוב" חפוז של מוות ...

מהדירות להשכרה וחדרי-היחיד
המלאים בתאונות ופשפשים
מישהו "חוטף" את זה
היכן שהנעדרים קופאים...

מכוניות מתנגשות, צבעים מנוגדים
כמו בסרט אסונות
עבור אדם עם שפם של פו מנצ'ו
נקמה אינה מספיקה
יש ציפור קנרית מתה על כסא מסתובב
יש קשת בענן בכביש
בינתיים, ברחוב ביזלי
הדממה היא שם הצופן

מזיע מתחת לצווארונו
מפקח המשטרה מגיע
למקום בו סרחון הזוהמה הנמוג
מעבר את הקירות
לעכברושים כולם יש רככת
הם יורקים דרך שיניים שבורות
שם המשחק אינו קריקט
לכודים ברחוב ביזלי...

הבנים בתוך הזינזנה
הבנות מחכות לתורן
הבעיה המשותפת לכולם היא
שהם לא מישהו אחר
הלכלוך מועף החוצה
האבק מועף לפנים
לא יכולים לשמור על הנקיון
זהו פח אשפה מרוהט לגמרי
רחוב ביזלי מספר 16

זו המציאות, כפי שראה אותה קופר קלארק - אבל מציאות מדומיינת. ללא הדמיון שלו, כמשורר, היינו מקסימום רואים סרט דוקומנטרי, או גרוע מכך - סדרת ריאליטי. בזמנו השיר נחשב למזעזע ופורץ דרך. כיום, כאמור, הוא נחשב לקלאסיקה.

 

[ציףציף1000]

11. סווייד / 12. דונובן

So Young הוא אכן שיר ידוע, להיט "לעוס", אבל הוא התאים למיקס ולכן כללתי אותו. גם סווייד, כמו קופר-קלארק, כותבים על הצד האפל של העיר - כאן, על הסמים הקשים שצעירים לוקחים ללא הבחנה. הם בורחים מהמציאות, מדמיינים עצמם כנמרים, כבלתי מנוצחים. צדקו מי שציינו את בואי כהשפעה על סווייד, ובכלל גל הגלאם. אבל סווייד היו יותר מוכשרים ויותר מתוחכמים ממרבית אמני הגלאם של שנות השבעים. ואולי זה היה יתרונו של הבריטפופ ככלל: התחכום, האירוניה וה"רטרו" המכוון.

מסיים את המיקס שירו הרגוע של דונובן. אחרי המסע הסוער, אנחנו חוזרים הביתה.

 

[Barmelai]

מעניין מאוד

ניתוח מעמיק לשירים ששווים ניתוח כזה. גם אם הייתי נתקע עם המיקס הזה שנתיים על אי בודד לא הייתי עולה על הקונספט שחשבת עליו. מאידך שמעתי אותו דרך קונספט אחר, שטחי יותר ושכלתני פחות, והוא עובד גם ככה למרבה המזל. בזמן הקרוב אקדיש זמן לג'ון קופר קלארק, השיר מאוד מוצא חן בעיניי.
לגבי מוריסי ו Viva Hate אני מסכים שהוא עומד ברמה אחת עם מה שהוציאו הסמיתס לפני כן.