כל ההתחלות קשות?

[ח ת ו ל ה פרסית]

אולי לוותר לעצמך?

קראתי את מה שכתבת, אני שואלת בזהירות, אולי את דורשת מעצמך יותר מדי? אולי זה יעזור אם תפגשי את עצמך באמצע הדרך? אולי להתאמן כמה ימים ברצף זה יותר מדי בשלב הזה של החיים? אולי תגדירי מראש כמות אימונים קטנה יותר - למשל - פעמיים בשבוע. תראי שאת יכולה לעמוד בזה וזה יעשה לך טוב במקום הרע שעושה התסכול מלא לעמוד בתכנית מסוימת?
אולי התפיסה שלא להתאמן כמה ימים ברצף מוחקת כל הישג היא שגויה? אולי ההפך הוא הנכון? זה נותן לגוף מנוחה ומוציא אותך יותר חזקה לאימון הבא?
אולי במקום גם לאכול פחות וגם להתאמן יותר תבחרי באחד מהם? למשל - תתאמני יותר ותשאירי את סוגיית האוכל לשלב הבא?
אולי אם תתחילי ככה ותראי שזה אפשרי, תוכלי למצוא לעצמך את הנוסחה הנכונה על הדרך? הילדות יגדלו קצת, ותמצאי את הדרך לשלב את הספורט בצורה נוחה...

אני זוכרת את הניק שלך מפורומים אחרים ומתארת לעצמי שהילדים שלך איפשהו בגיל של אלה שלי ואני חייבת לאמר שזה לא קל בכלל למצוא זמן לעיסוק לא ברור מאליו כשאין זמן ואין כוח ותלויים בבני הזוג. אני התחלתי לרוץ כשהאמצעי שלי היה בן 10 חודשים, זה היה לפני כמעט 4.5 שנים, ובאמצע נולדה לי עוד ילדה (ועברתי גם רכבת הרים מבחינה תעסוקתית אבל ליד הילדים זה בקטנה). קל זה לא. אני כל הזמן לומדת על הדרך איך משלבים את הספורט בחיים וכל הזמן עושה אדפטציה לצרכים המשתנים של החיים ממני ושלי מהחיים. אני בעיקר מוותרת לעצמי כי אני מסתכלת על הטווח הארוך. אם לא יצאתי לרוץ היום ואתמול ושלשום זה לא אומר שהכל אבוד, ועכשיו הולכים לתקו פיצה מול הטלויזיה, זה אומר לצבור כוחות ושבריצה מחר אני אהיה חזקה, מהירה וטובה מאי פעם. ואני לא סתם אומרת לעצמי מנטרות, אני חווה את זה מנסיון כל פעם מחדש. את יודעת מה? אני מתמידה ככה כבר די הרבה זמן, נכון שאני כן משתדלת לשמור על לא פחות מ 3 ריצות בשבוע, אבל היו גם תקופות של 2 ריצות וזה היה מצוין לאותו הזמן, וזה הרבה הרבה יותר מאשר לא לעשות כלום...

 

[ספרציה אינדיבידואציה]

תשמעו,

אני כל כך שמחה שכתבתי כאן, אין לכן מושג.
באמת. קיבלתי תשובות מעודדות בפורום וגם הזמנות לריצה משותפת במסרים (והתשובה, אני בת 35 ומירושלים).
וכיוון שלא היתה סיבה למה-לא, החזרתי אתמול בלילה את הסרטים לספריית הוידאו בהליכה נמרצת ובריצה קלה, הבוקר יצאתי עם הכלבות לסיבוב ארוך מהרגיל ובבגדי ספורט (הן לא הבינו למה פתאום אנחנו רצות...)
והורדתי לנייד תוכנת-מעקב-ריצה כדי לראות מאיפה אני מתחילה ולאן עוד אגיע
אז הנה, עדיין התחלה, עדיין קשה, אבל אני כבר מחכה לערב, שאצא שוב.
תודה תודה תודה

 

[omaopa]

לרוץ עם כלבה זה הכי אחותי!

מצרפת תמונה של הכלבה הרצה הפרטית שלי בדרך חזרה מריצה בוואדי סטף. קוראים לה סופי.
(האיבזור זה נעלי ריצה לכלבים שבחיי שקוראים להם Ultra Paws

וחגורת בטיחות לכלבים לרכב....)

 

[ספרציה אינדיבידואציה]

אין לי כאן תמונות של הכלבות, אז בינתיים ציור.
נוסף לריצה, זה היה גם אימון-כוח-ידיים של 'אל תמשכו אותי לצדדים לרחרח את השיחים, אני נשארת על המסילה'.

 

[omaopa]

 

[omaopa]

מוסיפה קצת באיחור....

אני כותבת דווקא בגלל שמי שלא מכירה אותי מהחיים האחרים שלי, החיים שלפני, ורואה מן הצד את העשיה שלי בתחום עלולה לטעות ולחשוב שאני מהסוג שעושה את זה כל החיים ושזה בא לי טבעי והרבה וקל. דווקא מהמקום הזה של לא-מתחילה ומגדירה את עצמי כן-ספורטאית אבל ממש לא מאז ומעולם, אני רוצה לבוא מהכיוון של תם ולהגיד שאני חושבת שבעצם..... כולן מתמודדות עם אותם קרבות.

כשהתחלתי לעסוק בספורט בכלל הילדים שלי היו בני 1, 3 ו-5. כשהתחלתי לרוץ הם היו בני 4, 6 ו-8. הכניסה שלי לעולם הספורט היה מאד הדרגתי. קודם חדר כושר, אחר כך ספינינג כמה פעמים בשבוע (משהו שאני עדיין מאד אוהבת!), אחר כך אופני כביש ורק אחרי 3 שנים באה הריצה. וגם אז היא באה בצורת כמה דקות על הליכון כדי להשלים שיעור ספינינג (שהיה 50 דקות) לשעה של פעילות. ואז הדקות על ההליכון נהיו משעממות אז הייתי יוצאת אחרי השיעור מהחדר כושר (בתלפיות. אז זה היה קלאב האשה, מה שהוא היום ה-swan במושבה) לסיבוב בשכונה. מרתון? מה זה בכלל? בחיים שלי לא שמעתי את המילה הזו בהקשר לריצה וגם לא ידעתי וגם לא עניין אותי בכלל מה היה המרחק שלו.

גם לאורך שנים, גם לאורך הישגים, גם עם ניסיון הקרבות למשמעת עצמית המשיכו. אולי זה באמת נשמע כאילו לא-מנחם (כמו שתם כבר אמרה) אבל צרת רבים וגו'. וגם אני רוצה לספר שניתן להתגבר על זה. צריך פשוט למצוא את מה שעובד עבורך. ומה שעובד עבורך יכול להיות כל דבר - קבוצה. או שלא. ציוד מפתה. מטרה תחרותית. או שלא. אופן אימונים מוסדר יותר. או פחות. תוכנית אימונים ברורה וכתובה. או גישה יותר זורמת. הכל הולך.

קראתי פעם באיזו כתבה באנגלית שכשעושים משהו באופן שיגרתי, זה לוקח שנתיים עד זה הופך אפילו לתחביב וחמש שנים (!!) עד שזה הופך להרגל. זה לא הרגל עבור אף אחת בהתחלה וגם זה לוקח זמן. וגם כשזה כן הופך להרגל יש את אותם קרבות. זאת האמת. לשם הדוגמא; אני שונאת, אבל שונאת, לקום מוקדם. שונאת! וכל קימה מחדש (שזה כבר מאות של פעמים) זאת מלחמה עבורי. כל פעם. אף פעם אני לא קמה ואומרת: "יש! אני יוצאת לרוץ! ולראות את השמש זורחת!". אף פעם. תמיד זה יותר דומה ל: "אויש נו.... לקום? וויי, לא בא לי. מה יקרה אם אני לא אקום הא? העולם ימות? נמאס לי כבר מהקימות המוקדמות האלה!". נשבעת שזה כל פעם מחדש.

ויש פעמים שאני באמת לא קמה. וכשאני כן, זה הרבה יותר קשור לדחפים חיצוניים מפנימיים. כי הדחף הפנימי שלי הוא להישאר לישון. כי אני קובעת עם שותפים/ות ולא נעים. כי אני חייבת דיווח על האימון למאמן ולא נעים. כי אני יודעת שאני אכעס על עצמי מאוחר יותר. ועוד.

וגם כשהאימון אחרי צהרים עדיין אני צריכה לדחוף את עצמי החוצה. כי הרבה יותר קל להישאר בבית מול הטלויזיה כשאני במילא עייפה מיום שלם.

אבל מה שלמדתי לעשות הוא דווקא לכבות את מערך החשיבה. לחשוב פחות על המשמעויות והעומקים והדקויות והדחפים והרצונות והמטרות. להפוך את זה לפשוט.
פשוט לשים בגדים ונעליים ולצאת מהבית. "תעשי רק את זה" אני אומרת לעצמי "ואם אחרי שהגעת לסוף של רחל אימנו (כיוון שאת ירושלמית את מבינה למה אני מתכוונת. אני גרה על עמק רפאים.....) עדיין לא יבוא לך, אז תחזרי הביתה ולא קרה כלום". וזה בדרך כלל עובד כי אם כבר קמתי והתלבשתי ויצאתי והתחלתי הסיכוי לחתוך חזרה הוא ממש קטן.

ואז בעבור הזמן, מעט הצעדים הראשונים האלה הופכים לאימון. ועוד אימון ועוד אימון הופכים לתוכנית אימונים. ועוד תוכנית אימונים ועוד תוכנית אימונים הופכים לשיגרה. ובסוף, אחרי כמה שנים של מה שהוא בעצם עדיין צעדים ראשונים של אימון יחיד שהתאסף אל עוד צעדים ראשונים של אימון יחיד אחר, זה הופך להרגל.

 

[מאיה283]

מאוד מעודד מה שכתבת

אני מתכוונת לעניין הקימה המוקדמת.
כשאני קמה מוקדם (למשל, היום) ואני די בבאסה, כלומר באסה, אז בין שאר מחשבותיי, השליליות, מטיילת המחשבה שפה כולן קופצות קפיץ קפוץ מהמיטה, זורקות את השמיכה מעליהן בארשת בוז, מצחצחות שיניים בחיוך, ומיד מגיעות לזון שלוש. גם אהבתי את רחל אימנו, ואת הפתרון שהצעת. אאמץ את כל הפוסט הזה בארוכה בשישי, כשמה זה לא יבוא לי לקום.

 

[tamark4]

נעלבתי

שרוטות, שרוטות, אבל עד כדי כך ?
"זורקות את השמיכה בארשת בוז" - זה לא סימן שהגזמנו קצת עם הכדורים ?

 

[omaopa]

שמחתי לעזור! קפיץ קפוץ זה לא אצלי.....

 

[Truly Scrumptious]

אני רק רוצה לציין...

שמאז שהתחלת לכתוב עם רווחים, הרבה יותר קל לקרוא אותך
וככה גם הרבה יותר תענוג לקרוא את הדברים החכמים שאת כותבת

תודה

 

[omaopa]

תודה! האמת שזה בזכות המתרוצצת

 

[מתרוצצת]

TOLD YOU SO

 

[maytalb]

מהמאמץ להתחיל למאמץ להפסיק.

קודם כל אני אדגיש כמה דברים:
1. אני נאבקת בעודף משקל מגיל מאוד צעיר (נדמה לי כיתה ה אבל לא בטוח) רוב השנים בהצלחה (אבל זה תמיד מאבק)
2. כילדה ונערה שנאתי ספורט. היו כמה הבלחות (תקופה ששחיתי הרבה, תקופה שרקדתי אירובי) אבל לרוב שנאתי.
3. בגיל 15 קרעתי רצועה בקרסול, אח"כ הצלחתי גם לפגוע בברכיים (שחיקת סחוסים, פריקות, דלקות חוזרות)

הסיבות לשי לספורט - בראש ובראשונה בריאות. זה התחיל כשרציתי לרדת במשקל לקראת טיסה לתאילנד (התחלתי הליכות). שנה אח"כ עברתי פציעה לא נעימה (פרקתי את 2 הברכיים) ואמרו לי שאשאר מוגבלת. סירבתי לקבל את זה, וחזרתי להליכות. הצלחתי להתמיד כמה שנים טובות (כולל הליכה אחרונה של 6 ק"מ תוך כדי צירים, וחזרה להליכות עם העגלה כמה ימים אחרי הלידה...)
כשעברנו מכ"ס הפסקתי ללכת. זה התחיל מחוסר זמן (עבודה + ילדה + בית + תואר שני) המשיך מחוסר חשק (בכ"ס הייתי הולכת עם חברות, היה את הפארק היה לי כיף) ודי לא נגמר.

לפני 7 חודשים עברתי אירוע אישי קשה והבנתי שאני כועסת על עצמי. כועסת על זה שלהכל אני מוצאת זמן חוץ מלעצמי. באותו יום שמתי את נעלי ההליכה הבלויות ויצאתי להליכה.
עברו 7 חודשים, התחלתי לרוץ. אני משתתפת בקבוצת ריצה פעמיים בשבוע (5:45 בבוקר נפגשים, אם מישהו היה אומר לי שאני אקום בכזו שעה בשביל משהו שלא נגמר בנתב"ג הייתי צוחקת...) עוד פעם- פעמיים בשבוע אני הולכת בלי הקבוצה.
התרגלתי. התרגלתי למחמאות (7 קילו שירדו די מהר אחרי שנה וחצי של מאמץ... הגעתי לכבוד שלי) התרגלתי לדווח על זה בFB (ואם אני לא מדווחת אז אנשים שואלים "נו, לא רצת היום?") התרגלתי לשקט הנפשי של שעה ביום שהיא רק שלי. או עם הMP3 או עם החברים לקבוצה, או עם חברים אחרים שמצטרפים לפעמים. הזמן שליעם עצמי, רק בשבילי.

וכן עם הילדה בבית זה קשה! מאוד מאוד קשה. זה דורש שאני אקום בשעות כמעט בלתי אפשריות עבורי, אבל אני עושה את זה. עוד אפשרות (שאני עושה לא מעט) זה שחצי יקלח וירדים ובינתיים אני באימון. עד שהוא מסיים אני חוזרת.
ויש ימים שלא בא לי. ויש ימים שאני מוותרת לעצמי (וגם זה חשוב) ואז אני מרגישה עם זה רע כל היום ובערב יוצאת.
לי עזר לפחות בהתחלה להיות כל הזמן עם מד צעדים (שדי הכריח אותי... הייתי רואה ב20:00 שעשיתי רק 7000 צעדים, אז יצאתי ל20 דקות בשכונה)

במקביל גם נרשמתי לשומרי משקל, ועשיתי את השינוי הזה יחד...

לי עוזר לדווח לאחרים. כי אז אני יודעת שמצפים שאני אעשה, ואם אני מתעצלת אני לא רק מאכזבת את עצמי אלא גם אותם...

 

[מור שלז]

אני אין לי משמעת עצמית כשזה מגיע לספורט

מעולם לא הייתי ספורטאית, אבל בשלב מסויים הבנתי שכדאי
תמיד קינאתי בנשים האלו החזקות, החטובות - ואני, לי היתה משמעת עצמית בדברים אחרים: בלימודים, בקריירה, בלהקדיש את עצמי לילדים (הקטנה שלי נולדה פגה והיתה שלושה חודשים בטיפול נמרץ), אבל לא בספורט.

מעולם לא העליתי על דעתי שאני אקום מוקדם בשביל ספורט. לקום בשבע כבר נראה לי עונש מספיק.

ולא שלא רציתי להיות אחת מאותן נשים שעשו ספורט, נראו מיליון דולר וגם סיפרו כמה זה כיף להן. אפילו ניסיתי המון: ניסיתי יוגה, וניסיתי מדרגה, וניסיתי שיעורי חיטוב בסטודיו, ואפילו לצאת לרוץ - כלום!

איך זה השתנה אצלי? לא ביום אחד, וגם לא ביומיים.
והיה צריך שוק רציני כדי לגרום לי להתחיל לרוץ. במקרה שלי זה היה אינסוף מחלות, מערכת חיסונית חלושה, אישפוז בבית חולים והכרה בכך שככה אני לא יכולה להמשיך.

אז יצאתי לרוץ, בקטנה, 13 דקות מסביב לבית, כי כולם אמרו שזה בריא.
ואחרי יומיים יצאתי שוב, בקטנה.
וכך המשכתי יום כן, יום לא.
אף פעם לא מוקדם בבוקר (השתגעתם? גם ככה זה עינוי, אז עוד לקום מוקדם?)

ואחרי כמה שבועות שכאלו, נרשמתי למרוץ. 5 ק"מ, ממש ליד הבית שלי (שאני אכנס לאוטו ואסע למרוץ? למה אין לי משהו יותר טוב לעשות?). בעיקר בשביל שתהיה לי מטרה להתאמן אליה, כדי שאוכל להתמיד עוד קצת.

ושם במרוץ חטפתי הלם. היו שם המון רצים: גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים, וגם המון רצות. וכולם הכירו את כולם (חוץ ממני כמובן שלא הכרתי אף אחד) ונראו שמחים. נראו שזה עושה להם טוב.

וסיימתי את המרוץ הזה, והחלטתי שגם אני רוצה. גם אני רוצה שיהיה לי כזה טוב. ומשם זה התחיל....

ההשכמות המוקדמות אצלי הגיעו רק אחרי כמה שנים, כשהתמכרתי למרחקים הארוכים, ומה לעשות שכדי להספיק אימון לפני שמעירים ילדים לבית ספר, צריך לקום ממש מוקדם.

גם הירידה במשקל הגיעה אחרי, הרבה אחרי.

והיום? גם היום לא תמיד בא לי, ולא תמיד אני קמה. אבל היום אני כבר יודעת שזה עושה לי טוב. וכמו אז, גם היום, אני אוהבת להציב לעצמי מטרות, שמדרבנות אותי, וגורמות לי להוציא יותר מעצמי. שלא כמו אז, היום יש לי את הפורום הזה, עם אוסף נשים מדהימות שמבינות אותי, עוזרות לי כשקשה, מעודדות ופשוט נמצאות כאן, וזה מעגל תמיכה מדהים.

אז ככה אני התחלתי
בלי משמעת עצמית, ובלי קימות מוקדמות בבוקר, ובלי לרדת במשקל ובלי להבין אפילו איך אנשים נהנים מזה.
פשוט כי נמאס לי להיות חולה כל הזמן.

ואני מצטרפת לכל מי שהמליצו להפריד בין הירידה במשקל לבין ההתחלה עם הספורט. כל דבר בעתו, לא צריך להלחם בכל החזיתות בעת ובעונה אחת.

ותודה לך על השרשור הזה, ועל השיתוף. אני בטוחה שיש עוד רבות כמוך שקוראות כאן בפורום ושואלות את עצמן "איך להתחיל? איך להתמיד?" וכמו כולנו מפיקות הרבה עידוד ותועלת מהשרשור שפתחת

 

[אי י ל ת]

מור.......... בשבילי את סמל ודוגמא למי שיצוקה מחומרים שאי אפשר לקנות באף חנות.....
קשה לי לעכל שהתחלת ממקום התחלתי כל כך והגעת לאן שהגעת בספורט......
זה אומר...ש..... ש... בעצם, אולי גם אחרות, גם אני אפילו, נוכל להגיע פעם להשגים דומים בספורט?

 

[אמא לאינדיאנים]

כבר מאתמול אני חושבת מה לענות

כי יש לי כל כך הרבה....
אני לא הייתי ספורטאית מעולם, חוץ מחוג שחיה בצעירותי (שדווקא הייתי טובה בזה) לא עשיתי שום פעילות גופנית בחיי, התחמקתי משיעורי ספורט בבית הספר, בשעות מד"ס בצבא - כלום!
היגעתי למשקל מטורף והרגשה נוראית.....ואז התחלתי דיאטה ואחרי הרבה זמן התחלתי לשלב ספורט ולקח עוד שנה + עד שהספורט הפך להיות חלק מחיי ולא עוד משהו שצריך לעשות בזמן ירידה במשקל.
למרות שכיום אני במשקל תקין ועושה המון ספורט הגוף שלי ובעיקר הבטן שלי ניראים כמו שדה מוקשים וממש לא כמו גוף של ספורטאית, ומה שרונה כתבה בפוסט שלה היום זה בדיוק ההרגשה שלי היום "אני לא מאמינה".
אני מפרידה כיום בין הספורט לירידה/שמירה על המשקל.
הספורט כיום הוא חלק מחיי, אני אוהבת את זה, מחכה לאימון הבא, גאה במה שאני מצליחה להשיג וחולמת חלומות למטרות עתידיות. וזה לקח הרבה זמן אבל הצליח, ואני מקווה שכך ימשיך - וכן הפורום הזה והכתיבה בו לי מאוד עוזר!
השמירה על המשקל ובכלל היחסים עם האוכל עדין לא, אז נכון שאני שומרת על המשקל, ונכון שהורדתי הרבה, אבל אני עדין לא שם, ולדעתי אף פעם לא אהיה, המשקל תמיד יהיה מערכת יחסים מורכבת מבחינתי. כל בוקר אני מרגישה שאני צריכה לקבל את ההחלטה מחד: "היום אני עומדת בכל הקשור לאוכל" וכל ערב אני אני מאושרת מזה שהצלחתי.

ואלה היו 2 הגרוש שלי....תני לעצמך זמן, הציבי מטרות ברות השגה (למשל 3 אימונים בשבוע ולא 5) ואני מאחלת לך שזה יבוא, ואם לא אז לפחות לדעת להתמודד עם תחושות התיסכול והקושי

תודה ששיתפת ובהצלחה!

 

[design74]

אחד השרשורים החזקים ...

אני כבר שנתיים בעניין של התחלה ...
השנה שעברה הייתה אחת מהקשות שלי - עברתי בה כל כך הרבה פיזית ומנטלית
ועושה רושם שהשנה הבאה עלי לטובה לא הולכת לעשות לי חיים קלים
אבל אם הבטחתי לעצמי משהו לקראת השנה החדשה -
זה להתמיד בספורט - כי זה עושה לי טוב
וחזרתי ללכת והרבה
ועוד מעט אני גם ארוץ
אין אבל אין על האנדרופינים מהריצה זה כל כך כייף
ואז לאט בשקט ככה שלי ששמתי לב גיליתי שאני מתמידה בספורט
אני כבר שנתיים עושה ספורט בדרכי שלי , מתי שאני יכולה וכמה שאני יכולה
ואם זה אומר ללכת בכל הזדמנות אז הולכים
ואם זה אומר ללכת בשטח - אז גם הולכים
ואם ה אומר להירשם למכון כושר על מנת שאוכל לעשות אופניים ובריכה - אז עושים למרות שלא בא ויקר
כשאין ברירה אז אין ברירה
אני ילידת מזל מאזניים ואני טובה בהתלבטויות
לאחרונה אני מלמדת את עצמי מה המחיר שאני משלמת במידה ואני לא עושה
לפעמים חייבים להחליט
כי המחיר של חוסר העשייה הוא הרבה יותר יקר מהמחיר של החלטה שגויה
מיכל

 

[נקודות נקודות]

גישת האי-אימון

לא אלאה בפרטי ההסטוריה האישית הבנאלית, אבל כן במקום המאד יציב שהגעתי אליו עם ספורט בחיי.
בשלב מסויים, הבנתי שתחרותיות, יעדים, מדדים ועניינים עושים לי לא טוב. קודם כל, אני נפצעת, וחוץ מזה אני מועדת לאכזבות, כי אם נבוא על האמת ספורטאית גדולה אני לא (וגם לא אהיה).

איכשהוא, עברתי לבדוק מה כיף לי במקום לאן אני מגיעה. זה נהיה לגמרי עניין של דרך. זה מאד נוח כי מותר לי להתעצל, וגם מאד נעים כי אני נהנית מאד לא להתעצל

גיליתי שנעים לי:
לשחות (אבל הבריכה לא מאד נגישה ואני עייפה בשעות הפתיחה שלה אז זה יוצא איך לפעמים. מצד שני אני לוקחת קבוע תיק ים קטן באוטו ולעתים מצליחה להשחיל שחיית ים כשהמזל מסתדר, ואיזה כיף זה!).
לרוץ - מאד, בעיקר עם הכלבים בשדות בשעת שקיעה. כאן אני יודעת שזה טריק כל כך מזכך, שהידיעה שהפאן יגיע עוזרת לי לצאת גם כשאני מאד עייפה (ולפעמים עושה הליכה-ריצה ולא ריצה, אם אני עייפה מאד. לא נורא, בכושר נהיה בפעם הבאה).
אופניים: יש לי רכיבה זוגית ביום שישי, וזה זמן איכות אמיתי, ורכיבת חברות בשטח בשבת - אנחנו מקשקשות כל הדרך לפסגה.
ופילאטיס - כי זה זמן שקט ומחזק ונעים מאד, והעובדה שהשיעורים קבועים לי בלו"ז וגם אומרים לי מה לעשות ואני לא צריכה לקחת על זה אחריות, מאד מסייעת לי לצאת.

המרחקים שלי צנועים, אבל ההרגשה שלי טובה. אני לא מתענה, אני מאתגרת את עצמי אבל די בקטנה, ואני עטה בשמחת-העשייה על הזדמנויות כיפיות.
אה, ואני גם מתבוננת כל הזמן. אני מאד ערה לחילופי העונות, אני מאושרת מצינת בוקר של קיץ, אני מפליגה על השדות המתחלפים, אני מדברת עם הציפורים הנודדות (השבוע ראיתי חסידות, זרונים, חנקנים וסלעיות).
סוג של אסטרונאוטיוּת בתנועה. אם זה לא זמן איכות עם עצמי אז אני לא יודעת מה כן.

עכשיו מושבתת יחסית כי נמרחתי כהוגן עם אופני השטח

, ואני רואה שהגוף המורגל בכח ההתמדה לקבל את מנות הספורט שלו, מבקש (ואני מוצאת כיצד להענות לו).

אם יש לי עצה הלא היא זו: עשי כיף, בפקודה!

 

[wonderMem]

דאממ... למה הדברים לא יכולים להיות פשוטים??

כבר כתבו לפני דברים נהדרים. חכמים, משתפים, מרגשים ומעודדים.

אני מצטרפת לרובם, וחושבת שיש משהו בחשיפה - ביציאה החוצה מול העולם - שעובד הכי טוב בשבילי.
כבר מהרגע בו החלטתי לראשונה - לפני 3 שנים - על טרי נשים, אחרי שנים של בטטות מתקדמת, מיד סיפרתי לכל העולם. קודם למשפחה הקרובה, ואז לחברות, ולקולגות בעבודה, וללקוחות ולכל מי שאפשר היה. בעצם "סינדלתי" את עצמי כדי שלא אתחרט. כי מיד התחרטתי. אבל לא יכולתי לצאת פיתה ולסגת מולם. מול כל האנשים שניסו, ברמה כזאת או אחרת של הצלחה, להסתיר את התדהמה / צחוק/ חוסר אמון / בדיקת חום ושפיות לי ועוד שלל תגובות, אבל גם היו את אלה המשמחות, המחזקות, של אמון ותמיכה.

ומאז ככה זה בעצם עובד אצלי. אני מתאמנת בשבילי. רק בשבילי. אבל מדווחת בהרחבה על זה לעולם - בעיקר בפייסבוק - ומקבלת משם כמויות כאלה של תמיכה, התלהבות ועידוד - שאין לי אופציה להפסיק.
ובאמת אותם המקרים בהם חבר שלקה במחלת ניוון שרירים ולומד ללכת מחדש, כתב לי שאני ההשראה שלו ובזכות זה שבבוקר הוא רואה שכבר רכבתי או רצתי או שחיתי, הוא נכנס שוב לבריכה הטיפולית או הולך לאימון הרבה פחות נעים משלי... או לאותן חברות רחוקות, חברות פייסבוק ממקומות שונים, שפתאום מצטרפות לקבוצת רכיבה, או לאיזהשהוא מירוץ/ משחה וגם הן נכנסות לעולם הזה...
ואז אני מרגישה קצת שאני לא מתאמנת רק בשבילי. וזה עוזר לקום בבוקר או לצאת בערב אחרי יום מתיש.....
מאד עוזר.

 

[ayeletfs]

מדד אסיפת הורים

ראיתי את הפוסט מאוחר... וקראתי כל מה שחברותינו כבר ענו
וזה מאד דומה לחוויה שלי ובכל זאת אוסיף כמה מילים (או הרבה...)
אז גם אני לא בת 15 (אפילו הבנות שלי כבר לא בנות 15) והתחלתי בגיל 43 בקפיצת ראש למים עמוקים (אחרי חודש עשיתי טריאתלון)
גם אני סחבתי וסוחבת עודף משקל. למעשה כשתראי אותי בשמלה ונעלי עקב תתקשי לחשוב שזו אני שחצי שעה רכבתי בגבעת המופעים ב 35 קמ"ש - כאילו אין מחר...
ובכל זאת כשהשמלה חושפת ברכיים חבולות ומצולקות - יודעי דבר בוודאי מזהים שמתחת לשמלה מסתתרת משוגעת
אבל כאמור לא תמיד הייתי כזו, למעשה עד לפני 5 שנים לא הייתי כזו
ונכון שהתחלות מתסכלות נורא, במיוחד מתסכל שכולם מתקדמים מסביבך (אם את מתאמנת בקבוצה) ולך נראה שאת באותו מקום שהיית לפני שנה, שנתיים... אולי חמש
לא והגוף לא תמיד זוכר... לפחות לא במקרה שלי, הפסקתי לרוץ... להתחיל זה כמו להתחיל מחדש אפילו גרוע מזה כי עכשיו אני יודעת כמה הדרך ארוכה

אז מה שעוזר לי
הומור עצמי והרבה! כי זה מכניס לפרספקטיבה
החברות שלי שלא מוותרות לי ולא מוותרות עלי -
ורד שאתמול ניסתה לשכנע אותי לא לוותר על השחיה וכמה כייף לנו ביחד גם אם האימון מסתיים ב 10 בלילה
אורנה שסימסה לי אתמול בערב - מתי רצים הבוקר
מיכל שהיה לנו הסכם דיווח ריצות
מור שתמיד יש לה תובנות חכמות ברגעי משבר
הפורום הזה שאפילו לסמויות שבנינו מעניק זוית ראיה ותמיכה

עוזר לי לעשות מה שנכון לי - לא היה לי נכון אימוני שבת כי הרגשתי שזה עושה לי רע - בחיים, בבית... לבריאות שלי - הפסקתי!
תחרויות עושות לי רע - באיחור הבנתי השנה שזהו - אני לא מתחרה יותר!

ומה שעוזר במיוחד הוא "עקרון הרצף" - הידיעה שאני כאן בשביל להישאר! לא אני לא אהיה אלופת הארץ... כנראה
אבל אני אמשיך להתאמן בשעות שנוחות לי בהתאם ליכולות שלי - ומה לעשות אני בבוקר חיה בערב סמרטוט והיום אני מבינה שבקטע הזה אני לא יכולה לוותר כי לי לא טוב להתאמן בלילה
אני כן משתפרת - נורא לאט אבל משתפרת... מתחזקת

באשר למשקל - הכי מבאס זה הביקורת הסמויה והגלויה - איך את מתאמנת כך ולא נראית כמו חוט, מה את אוכלת? מה לעשות, ספורט יכול לגבור על הרבה דברים, להגיד לך למה אני לא מרזה כמו כל מי שמסביבי אין לי מושג. אני יודעת מה אני אוכלת ומה אני לא... ועדיין לא יורדת בקצב שהייתי רוצה
אבל אמרתי לאורית (שמש) אני איתך לעולמים! יורדת 200 גרם בחודש במקרה הטוב - אבל השבוע גיליתי שמפסח ירדתי מידה בגינס! איזה כייף!

ולמדד אסיפת ההורים
נכון רציונלית אני חושבת שאין מה להשוות את עצמך למישהו אחר... ובכל זאת אנחנו אנושיים וקשה להימנע מהשוואות
אז אם כבר להשוות קחי את מדד אסיפת ההורים
קבוצת ההתייחסות שלי היא לא טריאתלטית בת 20 אלא נשים אחרות בנות גילי
כשאני הולכת לאסיפת הורים (סיום טירונות / סיום קורס) האם אני נראית כל כך רע?
כן אני האמא שבגילי המופלג מסוגלת לצאת לטיול שנתי, לטפס על הרים ולישון בשק שינה,
אני האמא שהצטרפה לפני שנתיים למירוץ ל.ש.י.ר של תלמידי י"ב בתיכון הדרים בהוד השרון ורצה עם הבת שלי 8 ק"מ בקלילות
את יודעת מה - הכושר שלי טוב לא רק יחסית לבנות גילי אלא גם יחסית לבנות העשור הקודם (כנראה שגם זה שלפניו)
אז במדד האמא הקולית באסיפת ההורים - אני יוצאת בסדר!

אחרון ודי - תמיכה, תמיכה, תמיכה - לא יכולה קבוצה, תתאמני לבד, תתאמני עם חברה
רוצה ליווי - הצהרתי כבר בעבר שאשמח לרכוב עם מי שרוצה להתחיל
רוצה תמיכה טלפונית - תשלחי מסר
והעיקר - לא להתייאש!
שתהיה שנה טובה!