ניק37

New member


למה תמיד שקצת לא הולך זה מיד משפיע על האוכל? לא הכל קשור לזה בכלל, ובכל זאת, זה איכשהו תמיד מתקשר...
נמאס לי! ולחשוב שככה זה תמיד יהיה, לא משנה עד כמה זה כאילו מאחורי ( אני מבינה שזה בחיים לא יהיה מאחורי...)
אז בשביל מה להילחם? בשבילי מה להומשיך? בשביל מה לנסות לצאת מזה באמת כשזה אף פעם לא יעבור....
נשברת... ומתבאסת על כל מה שעשיתי. עדיף להישאר בזה ולא להתאכזב ולחיות באפליות ופנטזיות.
 

Lital 172

New member


היי מתוקה הרבה פעמים שמשהו משתבש לנו בדרך ודברים מתערערים לנו זה אכן בא ישר לכיוון של האוכל וההפרעה. זה תמיד משפיע על המקום הרגיש אצלנו, שהכי קשה לנו איתו... ובמצבים שיש קשיים הרבה פעמים מחפשים נחמה באוכל... או מפחיתים.. כי מחפשים להכאיב לעצמנו, ומנסים דרך לבטא את הכאב, את שואלת שאלות מאוד חשובות. למה בעצם להמשיך... אם זה תמיד חוזר לאותו מקום...
נכון זה לא קל ומייאש הרבה לפעמים, אבל ככל שתמשיכי ותקומי מחדש, יפחתו הנפילות, ולאט לאט אלה יהיו רק מעידות... וגם אז לאט לאט זה יהיה שונה ואחרת.בזכות ההתמודדות שלך וההתמדה הנכונה.. ..ויבוא יום שיקרו מצבים לא פשוטים ..אז ההרגשה תהיה אולי פחות טובה, אבל את כבר לא תפלי כמו פעם.. ותמעדי לאזור הזה.
תמיד שהיה לי קשה ונכשלתי ומעדתי. התעצבתי ששוב צריך להתחיל ספירה מחדש, שהכל נעלם. וזה לא באמת ככה. ממשיכים בדיוק מאותו מקום, מתחזקים ולומדים מהטעות שבדרך.. והכוח והחוזק האמיתי זה לדעת לקום, להסתכל על הטוב שהשגת ולהמשיך בדרך הזו..

מנסה לכתוב לך יותר והמילים כבר מתבלבלות לי,
אבל באמת באמת שזה לא יהיה ככה תמיד.... רק תמשיכי.
 

TinaBa

New member
ליטלי כתבה לך דברים חכמים

ואני רוצה להוסיף שאני מכירה את התחושה שיש כשההפרעה מרימה את הראש וזה נראה כאילו אין תקווה ושתמיד הכל יהיה ככה.
אבל איכשהו נראה לי שאף פעם לא נופלים בדיוק לאותו בור כמו בפעם הקודמת. כל פעם אנחנו קצת אחרות והבור קצת אחר. ואני באמת מאמינה שקורה תהליך בתוך הדבר הזה, תהליך שבסופו יותר טוב (רוב הזמן) ויש יותר כלים להתמודד עם הרגעים שלא טוב בהם.
מה את חושבת על זה?
ואיך את היום?
 
ואם זה יהיה תמיד?

אני באמת לא יודעת, אבל מה אם? את מעדיפה לחזור למצב שבו היית לפני האשפוז? במהלכו? נראה לי שהחיים הרבה פחות דיכוטומיים ויש לנו הרבה יותר בחירה מאשר זאת שבין חיים כאנדרטה למה שקרה לנו לבין חיים בעולם של דובוני אכפת לי. אולי זה באמת אף פעם לא יעבור לגמרי אבל אני חושבת שאפשר להשלים עם זה ואז על הדרך גם להימנע ממפח הנפש של האכזבה התמידית מאי התגשמות הפנטזיות. אני גם חושבת שזה מאוד עצוב אבל אם את קצת כמוני הפנטזיה הבסיסית היא להיות זו ששום דבר רע לא קרה לה וזה כבר לא יקרה. בשביל מה להמשיך? בשביל כל מה שמעניין. בשביל אהבה. דברים יפים ומילים מדויקות. זאת רשימה חלקית מאוד שלי. רוצה לענות בעצמך על השאלה הזאת?
 

ניק37

New member
תודה לכולם

פשוט קשה לי ואין לי כבר כוח.
לפעמים אני חושבת שכן, היה לי יותר טוב לפני האשפוז (ואני זוכרת באיזה גיהנום הייתי) כי אז אין לי את האכזבה כל פעם מחדש. ככה יש לי תקופות שבהם טוב לי ואני חושבת שכבר זהו, הכל מאחורי (עד כמה שאפשר, כן?) ופתאום אני נופלת כ"כ עמוק. ואין לי כוח לכלום. והשיגרה ממשיכה, ואיתם החיוכים אבל בתוך אני כלום. אני אפס. בלי כוח נפשי ופיזי. בלי רצון לכלום. ורק חושבת על כל האחריות שיש עלי עכשיו ולא מבינה למה עשיתי את הצעד הנוסף בחיים שלי. הרבה יותר קל להתמודד עם זה לבד. בלי זוגיות. קשה שהכל ביחד. המון שינויים בחיים בבת אחת (!!!!!!!!!!!!!!!) (אני מעדיפה לא לפרט יותר אבל זה המון...) ולהכין ארוחות זה סיוט! בעיקרון אני מאוד אוהבת לבשל. אבל שזה רק לשתיים (אני באה ממשפחה מאוד גדולה) ואני רואה כמה אכלתי. ואז שוב מתאפקת כ"כ לא להקיא ולא לעשות ספורט. והולכת לישון עצבנית. ושמנה. ויודעת שאני יורדת במשקל...
סליחה על החפירה. אני פשוט מתפוצצת מבפנים :( :(
 
למעלה